יש פה קטע כזה, שאנשים בבלוגים שלהם, לרוב, כותבים על עצמם בצורה...
(אוף, הפוסט יושב לי בראש, אבל בשעה כזאת למילים קצת יותר קשה לצאת)
לא יודעת אם לקרוא לזה ״מושלמת״ ואם תבינו מה אני בדיוק מנסה לומר...
אבל בואו נגיד שהבלוג הזה, שגם ככה הוא לא פעיל כמו פעם, אבל אף פעם לא היה כזה וכנראה גם לא יהיה.
הבלוג הזה, הוא של בחורה/אישה שמאז שהייתה ילדה, לא הסכימה לומר על עצמה שהיא יפה (או אפילו פשוט לענות ״כן״ כששאלו אותה אם היא יודעת שהיא יפה) ואנשים וההורים שלה פירשו את זה כבטחון עצמי נמוך (וכשאומרים למישהו שהביטחון העצמי שלו נמוך אז בסוף הוא גם נהיה כזה) ולא הבינו שזו בעצם צניעות (עד כמה שזה נשמע לא צנוע לכתוב את זה).
ועד היום, לאותה בחורה/אישה (מה נהיה לי שהתחלתי לכתוב בגוף שלישי?! בדר״כ אני שונאת אנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי... אבל פתאום יוצא לי ככה) קשה להחמיא לעצמה ומעדיפה לא לדבר בשבחי עצמה. וכמה שהיא דווקא זקוקה ונבנית מפירגון וחיזוקים חיוביים, לרוב גם קשה לה וזה מביך אותה כשמחמיאים לה יותר מידי.
אז בבלוג הזה, אין וכנראה גם לא יהיו משפטי הלל עצמיים, לא על החיצוניות שלי (אה... גם תמונות שמשמידות את עצמן או לא. אין) ולא על ביצועיי במיטה או בסשן.
מה כן יש?
ביקורת והלקאה עצמית.
למה?
כי בזה אני מעולה (אופס, החמאתי לעצמי) וממילא אני לא מחפשת כאן חתן וכרגע גם לא מאסטר, אז מקסימום תחשבו עליי מה שתחשבו עליי.
ובמה עוד אני מעולה?
בהקדמות.
אז עד כאן הייתה ההקדמה ועכשיו-
######לפוסט עצמו#######
אז רק אלוהים יודע, למה אני ערה בשעה כזו.
כי אני ממש ממש עייפה.
מרגע שהתעוררתי בבוקר, אני ממש ממש עייפה.
אבל בכל זאת... למרות שיכולתי ללכת לישון מוקדם יותר,התיישבתי לידו בסלון.
הוא הימר על 15 דקות עד שאני נרדמת ואז יוכל לעבור לצפות בסדרות וסרטים ״שלו״ (כאלה שהטלתי עליהם וטו ולכן הוא צריך לצפות בהם לבד. בניגוד לכאלה שהם ״שלנו״ ששנינו צריכים לחכות זה לזו כדי לצפות בהם ביחד) וכדי שבכל זאת אולי יהיה איזה סיכוי שאצליח לראות משהו, היינו צריכים לבחור משהו הכי קליל שיש, כי כל דבר קצת ״כבד״ שמצריך קשב וריכוז, היה שולח אותי ישר לעולם שכולו טוב.
בחרנו. איזה ריאליטי פח שבכל זמן אחר היה צובר אבק בvod עד שהיה נמחק לבסוף. ומכיוון שזה לא הצריך שום קשב וריכוז ורק קצת העלה גיחוך, באורח פלא שרדתי...
נגמר הפח, העייפות יושבת עליי חזק וכבד
השעה כבר איזה 1:30, ברור לי שאם לא נפלתי עד עכשיו אז בתוכנית הבאה זה קורה ואני גם יודעת שהוא גם קצת מחכה שזה יקרה, כדי לצפות בתוכניות ״שלו״
אז אמרתי לו, שילך על זה.
הוא עבר לפארק היורה ואני עוד לא מצאתי את הכוחות לגרור את עצמי למיטה.
נשארתי בספה לידו ומצאתי את עצמי, פתאום, עוברת על חברים בפייסבוק (דרך האייפון) ומתעכבת על אלה מהתיכון.
ונכנסת לרשימות החברים של החברים מהתיכון כדי לראות עם מי הם בקשר ואולי יש כאלה שעוד לא נתקלתי בהם בפייסבוק.
היו.
לרוב, לא רציתי לשלוח הצעות חברות (רק לאחת כן שלחתי) סתם להציץ להם בפרופיל.
לראות איך הם נראים היום (כמעט 20 שנה אחרי) איפה הם גרים, מה הם עושים, האם הם נשואים עם ילדים, מי נשאר עם מי בקשר מהתיכון וכו׳
השיטוט הזה גרם לי להיות קצת מהורהרת וגם ערה בכבר פאקינג 4 לפנות בוקר (לא נרדמת)
**************************************
****אוף! כאן היה עוד קטע ארוך שעם פרסום הפוסט, משום מה נמחק ועכשיו אני צריכה לשחזר אותו.****
כדי שזה לא יקרה שוב, אשחזר בפוסט נפרד.