|
|
|
לפעמים, זה עומד לי על קצה הלשון
לומר לך, מה בא לי.
לרוב,
אני שותקת.
אולי כי זה מרגיש לי שליטה מלמטה.
אולי, כי ברגע שתעשה מה שבא לי, אחרי שאמרתי לך, זה כבר לא ירגיש אותו הדבר כמו שדמיינתי את זה... כשזה בא בטבעיות. בלי שאני אומרת.
בא לי שתרגיש אותי
שתכיר אותי
שתקרא אותי
שתדע לבד.
ושיבוא לך גם.
מה שבא לי.
איך אפשר לאגנר אותו?
יש פרחים שפורחים באביב.
לי זה קורה ממש עכשיו.
כשהטמפרטורות מתחילות לרדת.
כשמחשיך מוקדם.
כשהציפורים מתחילות לנדוד מכאן לארצות חמימות יותר.
הן בורחות מכאן ואני סוף סוף יכולה לצאת מהבית בלי לסבול את החום המעיק, הזיעה והאור המסנוור.
אני מרגישה את הליבלוב הזה מדגדג בתוכי.
עושה לי נעים.
בכל מיני מקומות.
מתחילה להנות מעצמי.
הרבה זמן לא נהנתי מעצמי ככה.
בחורפים הקודמים משהו השתבש במנגנון
היו עניינים אחרים שדרשו שהתעסק בהם.
בעניינים כאלה, אני לא מולטי-טאסקינג.
אני נהנת מעצמי
ובא לי שתבוא.
שתהנה ממני גם.
שנזרום בתיאום מושלם, בלי צורך לתאם.
שלא ארגיש שאתה מאיץ בי
אבל שתיקח את ידי ובאופן טבעי, בשלב מסויים, הקצב שלנו יסתנכרן.
ובא לי שהחורף הזה יהיה ארוךךךך וטוב.
שזה יהיה החורף שלי.
ואולי גם שלנו.
לפני שבוע וחצי, עשיתי את השופינג הכי מהנה ומוצלח שלי Ever!
לא יכולה להתלונן, בזמן הקרוב, שאין לי מה ללבוש....
אבל
נפתח לי התאבון
ו48 שעות הקרובות, הולכות להיות מסוכנות במיוחד, כי איזה משווק מוצלח החליט שזה לא מספיק לגנוב לגויים את בלאק פריידי ואת סאיבר מאנדיי והכריז על יומיים של shopping il (בעברית הרי זה נשמע תמיד פחות טוב) וכל המעצבות המאגניבות מוכרות את מרכולתן ביומיים האלה בקצת פחות מבדר״כ, שזה עדיין לא גרושים אבל זו בהחלט הזדמנות....
בקיצור...
אני אצטרך הרבה שליטה עצמית ב48 שעות האלה ואולי גם איזו כליאה ובידוד לא יזיקו...
ובטוח לפצות על זה ביותר עבודה שתמזער את הנזק בעו״ש
*הוסף בעריכה;
לטובת הקורא קלאוד לורד-
השעות הקריטיות, הן אלה שהתינוקת
שלך דואגת להשאיר אותי ערה, בזמן שאתה ישן חזק באין מפריע.
*החרמה של הכרטיס אשראי לא תועיל כשיש פייפאל
Close enough
ביקשתי ממנו מכתב המלצה.
תוך כדי שביקשתי, הרגשתי שזו בקשה חריגה ולא שיגרתית ומיד חזרתי בי ואמרתי שלא משנה, הוא לא חייב.
גם לו זה היה נשמע מוזר והוא לא ידע איך להתייחס לזה, אז סירב.
פשוט לא אוהבת להעיד על עצמי
זה לא עניין של ביטחון או חוסר הערכה עצמית, אלא עניין של צניעות.
אישית, גם אני יותר מתרשמת מתשבוחות שנאמרות על א.נשים מאשר כשא.נשים מהללים את עצמם.
אז כמו שבמקומות עבודה, מבקשים המלצות ממעסיקים קודמים, ולא מסתמכים רק על מה שהמועמד מספר על עצמו...
ובסוף העסקה נהוג לבקש מכתב המלצה
הרגיש לי לרגע נכון, שאדון שחווה את ההתמסרות שלי, יאמר כמה מילים מנקודת מבטו, שיעידו עליי...
משהו שישאר לי ממנו
ואוכל להתגאות בו
אבל מבינה שזו בקשה שנשמעת חריגה...
אז לא משנה...
כל פרידה היא קשה וכואבת.
על אחת כמה וכמה, קשר שבשל נסיבות חיצוניות, לא מימש את הפוטנציאל שלו.
וכשמדובר על קשר שליטה...
זו לא פעם ראשונה שאני חווה את זה
אז אולי הפעם אני טיפה יותר מוכנה לזה
ומקווה שבעקבות זה ההתמודדות תהיה נסבלת ומהירה יותר... אבל אני לגמרי לא בטוחה.
אני חושבת שמה שגורם לנשלטת להרגיש כל כך אמוציונלית עם הפסקת קשר שליטה זה איך שהכל נחתך ונגמר בבת אחת...
לא שאפשר באמת לעשות את זה אחרת...
אבל אני חושבת על זה,
איך בדר״כ בהתחלה הכל איטי והדרגתי
בשיחות הראשונות רק משוחחים ומכירים ובוחנים את האפשרות והרצון למסור או לקחת שליטה.
וברגע שמחליטים שזה נכון אז מתחילים הגינונים הקטנים של הבדלי המעמדות
״כן אדוני, לא אדוני...״
ואח״כ משימות קטנות שגודלות בהדרגה ומצטברות ונעשות ריטואל קבוע.
משתרשות התניות.
מתחילים להיקשר.
להיזדקק.
מישהו שעד לפני זמן לא רב, בכלל לא הכרת, הופך להיות חלק משמעותי מסדר יומך ומחשבותייך.
יש תחושת שייכות.
ואז...
מסיבה מסויימת
צריך לחתוך
לא כי רוצים
כי צריך
והכל נחתך ונפסק ברגע אחד
כאן אין הדרגתיות
פתאום הוא לא האדון
פתאום את לא שייכת לו
ממחר את כבר לא כותבת לו או עושה את כל הדברים שהתרגלת לעשות.
גם אם הוא אומר שהוא כאן בשבילך ויהיה תמיד, את יודעת שזה לא יהיה בתדירות שהתרגלת שהוא נוכח ואולי מתישהו זה לא יהיה בכלל.
ונשאר
ריק.
עם כל זה
שיש לך משפחה וחברים וחיים שלמים ומלאים שעד לא מזמן הוא לא חסר בהם.
פתאום יש הרגשת...... בדידות.
נשלטת שנותרה לבדה.
ללא אדון מכוון.
בדר״כ זה גורם לי להיסגר לתקופה ארוכה.
לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב...
כי לא הספקתי להשלים ולחוות את מה שתכננתי.
אבל
זה לא עניין של מה בכך בשבילי
רגע אחד להרגיש שייכת לאחד
ודיי מהר להרגיש שייכת לאחר....
בספק אם אצליח ומתי
ימים יגידו.
התמסרות-
לתת למישהו את הכוח להרוס אותך
ולסמוך עליו שלא יעשה זאת.
הבהרה;
זו לא ההגדרה שלי להתמסרות
אלא הגדרה שנתקלתי בה ובחרתי לשתף לצורך הדיון
(המקור באנגלית כהגדרה למילה love)
זה כמעט קרה לי שוב
שראיתי משהו באיזה פרופיל כאן
או קראתי משהו באיזה בלוג
או הייתי עדה לאיזו שיחה בכללי בצאט
שכמעט גרמו לי לכתוב כאן, איזשהו פוסט
שבטח היה משתמע כביקורתי.
אני עוצרת את עצמי
זה לא קל
ואני שואלת את עצמי למה?
מה אכפת לי?
ולמה עד כדי כך אכפת לי שאני צריכה להגיד את זה בקול רם (או בכתב) ולא מספיק לי לשמור את המחשבות לעצמי?
למה כל כך בוער בי להוציא את האמת (הסובייקטיבית שאני רואה) לאור?
למה אני לא סומכת על זה שאחרים, רואים אותה בעצמם לבד, בלי שאכוון אליה פנס?
למה חשוב לי בכלל שיראו גם?
אני באמת שואלת את עצמי את השאלות האלה...
תוך כדי כתיבת הפוסט.
ויש לי איזושהי השערה...
אני בת מזל בתולה
אני לא כזו חובבת אסטרולוגיה
ואף פעם לא שאלתי את הדייט שלי מה המזל שלו כדי לבדוק התאמה
וגם אם היה אומר לי מה המזל שלו, זה לא היה אומר לי שום דבר... לא מכירה את כל התכונות של כל המזלות בע״פ.
אבל כמו הרבה, את התכונות הבסיסיות של המזל שלי, אני פחות או יותר מכירה.
תמיד חשבתי שרוב התכונות בכלל לא מתאימות לי, בעיקר לא עניין הסדר... אני אוהבת סדר אבל לא אוהבת לסדר.
וגם בעניין הביקורת...
עד לאחרונה חשתי שאני ביקורתית רק כלפי עצמי.
מאוד ביקורתית כלפי עצמי.
תמיד הייתי.
אבל לא חשבתי או הרגשתי שאני ביקורתית כלפי אחרים...
לאחרונה התחלתי לשים לב.
אני חושבת שאני כותבת פה על עצמי
אני מתכוונת לכתוב פה על עצמי
אבל אני עושה את זה דרך ביקורת על אחרים.
הגדרתי את עצמי, דרך דוגמאות של א.נשים ששונים ממני.
דרכם נתתי דוגמאות לדברים שאני לא.
לא הרגשתי שזו ביקורת, כי אני לא מרגישה טובה מהם.
רק שונה.
אחרת.
סגנון אחר.
לא טוב יותר.
אחר.
ועדיין... זה לא היה בסדר.
לא כלפיהם.
וגם לא כלפי עצמי - שהגדרתי את עצמי דרך המה אני לא, במקום מה אני כן.
ולכן בעצם הרגשתי כרגיל, שזו ביקורת עצמית ולא הבנתי שא.נשים חשים שזו ביקורת עליהם.
אז כבר בפוסט הזה
כתבתי ומחקתי מספר פעמים
ולמרות שזה לא היה קל, נמנעתי מלתת דוגמאות מאחרים, לדברים שאני ״לא״ ושונה מהם.
אז מעכשיו...
גמילה ותרגול
בתקווה שבקרוב יגיע פוסט על מה אני כן.
