חדר המראות שלי

לפני 255 ימים, כתבתי שהרע עוד לפנינו...

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=425836&blog_id=56719

יש דברים שאולי חשיבה חיובית ואופטימית,יכולה לעזור בהם מעט

אבל הם מעטים.

אנחנו אנשים קטנים בעולם הזה ולרוב לא באמת יכולים לשלוט על מה שקורה בו.

והרע כבר כאן :(  ממש בפתח

ומה שנורא, שגם אחרי שיחלוף, הוא עדיין יהיה לפנינו.

איך מילדה שקטה, ביישנית ומופנמת

הפכתי לזו שלא מסוגלת להתאפק ולשמור דברים בבטן?

שלא יכולה לראות עוולה, אי צדק או שקרים ולא להצביע ולצעוק "המלך עירום"?

מתי זה קרה לי?

לא מצליחה להזכר....

לילה. 

הבית שקט.

הוא כבר ישן לידי.

אני עם דמעות בעיניים, חונקת את הבכי, למרות שאין סיכוי שיתעורר.

כזאת מפגרת.

עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הכתבה הזאת, ידעתי שזה מיותר ושטוב לא ייצא מזה.

אבל כמה שאני לא אוהבת כאב פיזי, לכאב מנטלי אני כנראה נמשכת כמו פרפר לאש וזה חזק ממני.

מפגרת.

שבוע אחרי שזה קרה, נתקלתי במישהו שמכיר אותי רק מעט

והוא הסתכל עליי במבט מופתע ואמר "התאוששת ממש מהר"

מילמלתי משהו על זה שאני משתדלת להמשיך הלאה וזה שאני מחייכת לא אומר כלום על מה שמתרחש אצלי בפנים.

אבל רוב הזמן אני באמת בסדר.

לפעמים נדמה לי שיותר מדי בסדר.

בסדר בצורה קצת לא נורמאלית.

איך זה יכול להיות?

שקמתי על הרגליים כל כך מהר?

מה זה אומר עליי ועל כמה שרציתי אותו?

איך זה יכול להיות שאני לא מתאבלת עליו ובוכה מבוקר עד לילה?

אני חזקה או מדחיקה?

מחר, זה שלושה שבועות.

אולי זה שאני בכל יום שני, מציינת בראש את השבועות שעברו

ובמשך היום משחזרת ונזכרת מה קרה בכל חלק של היום ואיך היום הנורא הזה התגלגל ונגמר

אולי זה שאין מקלחת אחת שבה אני לבד עם עצמי תחת זרם המים והתמונות הנוראיות האלה רצות לי בפלאשבק בראש.

ואולי זה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות בכתיבת שורות אלה.

אולי אלה אומרים שבכל זאת אני מרגישה משהו,

וכואב לי.

מוצאת את עצמי קוראת את ארכיון הבלוג של עצמי.

קצת מופתעת מציון הזמן שעבר מכתיבת כל פוסט, שמרגיש כמו אתמול...

אבל מעניין.

רוב הזמן, לא קל לי "להיות אני"

אפילו דיי מסובך ומתיש.

ולמרות שאני יודעת ומודעת טוב מאוד לחולשותיי וחסרונותיי, במשך השנים לא הצלחתי לשנות אותם וכנראה כבר לא אצליח.

זו אני..

מתרגשת יותר מידי מאנשים וממה שהם אומרים חושבים

המחשבות לא מניחות ומטרידות ולפעמים גם ממש מכאיבות פיזית.

זה לא עובר אחרי שעה או שעתיים, לעתים זה יכול להעסיק את מחשבותיי ימים ארוכים, אחרי שכולם כבר שכחו מזה.

הלוואי והייתי יודעת לנתק את הכבל של המחשבות

וליישם את העצות של כל העולם: לא לשים לב או זין ולא להתרגש

קל לייעץ אבל לבעלי אופי אולטרא רגיש כמו שלי, קשה ליישם :(

חופש מעצמי.

ניקוי יסודי של הראש.

זה מה שאני צריכה.

או

שמחות

או

מגרות

או

מתחכמות

או...

״אז קחו... אז קחו!״ (ש. גרוניך)

למרות שאני טיפוס מאוד משפחתי וגם מאוד בעד מסורת, באופן כללי

קשה לי עם ארוחות שישי. כשהן אצלנו בבית.

אני באה מבית שבו בכל יום שישי, עשו קידוש ואני זוכרת את זה לטובה וכמשהו שהייתי רוצה שיהיה גם בבית שלי ושילדותיי יזכרו כחוויה.

ואכן, בנותיי מאוד אוהבות את הארוחה המשפחתית ביום שישי, מחכות לה ומתאכזבות אם מדלגים עליה ועושים ״ארוחת ערב רגילה״.

לתוך הארוחה הזו, אפילו הכנסנו אלמנטים שלא היו בבית הוריי ויחודיים רק למשפחה שלנו ושהן מאוד אוהבות, כמו; סבב שבו כל אחד מבני המשפחה, מספר על דבר אחד טוב שקרה לו השבוע ודבר אחד פחות טוב.

ובכל זאת, קשה לי עם הארוחות האלה, כשהן נעשות אצלנו בבית.

אני לא אוהבת אותן.

אין לי בעיה עם קידוש אצל הוריי או אצל חמותי. אבל לא אצלנו.

וזה לא בגלל הבישולים.

לפעמים אני מבשלת ולפעמים הוא ולעתים רחוקות כשאין כח או זמן, אפילו קונים אוכל מוכן.

אבל למרות שזה זורם וכיף לו ולבנות, לי זה מרגיש הצגה...

כשהוא מקדש

ואנחנו עומדות

והישיבה סביב השולחן בפענת אוכל, שאנחנו לא יושבים בה בימים רגילים

זה מרגיש לי הצגה ואין לי סבלנות לזה...

כאילו אנחנו משחקים ב״להיות גדולים״. במשהו שאנחנו לא.

או שאנחנו כן... וזה מה שקשה לי?

לא.

אני לא באמת חושבת שאני רוצה לחזור לשם.

למרות, שיש משהו הרבה יותר מרגש בלהיות תמימה.

כשהכל חדש ומפתיע ולא צפוי.

הבטן מתהפכת יותר בקלות ומי לא אוהב וכמהה לתחושת הפרפרים שהיא כל כך נדירה וקצרת מועד?

להתרגש ולהתמלא תקווה, מאיזה משפט שמתאר את מה שעתיד לקרות.

זו אכן הרגשה קסומה.

אבל אפילו קוסמים אומרים שאין דבר כזה ״קסם״

יש טריק

יש שיטה

יש אחיזת עיניים

וברגע שנדע מה עומד מאחורי ה״קסם״ ואיך הוא מתרחש, כבר לא נתרגש ממנו.

גם אם נראה אותו במופע של קוסם אחר.

לפעמים,

קצת מבאס אותי, שאני כבר לא תמימה.

שהעולם הזה (כולו. לא רק הבדסמי) כבר כל כך, צפוי לי מראש.

האנשים, הפעולות שלהם, התגובות שלהם- הכל צפוי לי מראש ולא מפתיע.

אם כבר מפתיעים, זה לרעה.

אבל, זה גם בקטנה.

אני כבר לא נרעשת, כמו פעם.

מופתעת בקטנה ושניה אחרי זה, מתעשתת ואומרת לעצמי שזה דווקא לא כזה מפתיע ודיי צפוי.

אני נשמעת אולי פאסימית,

או אולי מתנשאת.

אבל האמת היא שאני סתם משועממת.

משעמם בפייסבוק.

משעמם בחדשות.

משעמם בטלויזיה.

משעמם כאן.

וכל זה קרה לי, מהר מידי ומוקדם מידי.