הוא נסע לחו"ל והשאיר לי את האוטו שלו.
צהריים.
אני אוספת את הילדה מבית הספר ופותחת את תא המטען כדי להכניס אליו את הילקוט שלה.
תא המטען של הרכב שלו טיפה מבולגן, לא כמו זה של הרכב שלי, אבל יחסית לעצמו ואיך שהוא אוהב את הרכב שלו.
בין כמה דברים שזרוקים שם, יש איזו שקית כחולה.
נראית משומשת כזו. לא דנדשה כזו שרק יצאה מהחנות.
אני מציצה לשקית:
חבילת מגבונים
חבילת שוקולד פתוחה
חבילת קונדומים
ספיד סטיק
לוקח לי שבריר שניה לחבר את החפצים האלה, זה לזה ולפתור את המשוואה.
עוד שבריר שניה של צביטונת קטנה בלב.
ובשניה שאחרי זה, אני כבר מחייכת.
These are my life ואני אוהבת אותם בדיוק ככה!
לא מרגישה נבגדת, כי אני לא.
לא מרגישה בוגדת, כי אני לא.
שמחה על השבריר שניה של הצביטה כי היא מזכירה לי כמה אני אוהבת אותו.
שמחה על הבטחון העצמי העצום שלי, בתוך המערכת יחסים שלנו,שהוא בנה והעצים.
בזכות הבטחון הזה, שלא היה לפני עשר שנים כשהכרנו, היום אני יכולה לפרגן לו בלב שלם.
לו קצת יותר קשה לפרגן לי... אבל זה כי תמיד ובלי קשר לבדס"מ היה אכפת לו "מה יגידו"
אז אנחנו עובדים על זה ביחד... עם הרבה רגישות, התחשבות ואהבה.
ולכל המצקצקים והלא מבינים
אני מאחלת לכם את הזוגיות והחברות המדהימה והחזקה שיש לנו.
