לפני 11 שנים. 12 במאי 2013 בשעה 18:55
מינכן, שעות ערב, אירוע השקה - אני בליווי המקומי הקבוע, מטר תשעים, שומרת ראש (ופלג גוף תחתון) ראויה.
בזווית העין, בחור קטן, מבט תמהוני, חליפה, משקפיים, שפם, מבט ועוד מבט - מה הוא רוצה?!
אחרכך ניגש, חיוך נבוך, אומר את שמי - ואני מפותע מתמיד.
בילה איתי שבועיים בצבא, לפני יותר משני עשורים, ודיקלם כל דבר שעשיתי איתו כאילו זה היה אתמול.
אני לעומתו לא ממש זכרתי, רק ערפילים של זיכרון, בא ונעלם, כמו גלים, קצף ורעש של ים.
העולם מסתובב ומסתובב, והקארמה שלך פוגשת אותך בהזדמנויות שונות.
כל עוד היא שם, אתה עוד בחיים, מקבל או משדר אותה בהרמוניות כפולות ומכופלות.
מה שעשית לפני כמה עשורים יזכר לך לתמיד, לשבח או לגנאי. טעות תיזכר, חיוך ישמר, עזרה תינצר, ולעולם הדף אינו חלק עוד.
אדוות הגלים מהעבר לעולם לא מתעייפות ואף מאיצות, באות ופוגשות אותך בהדמנויות שונות בחיים, הלחם ששלחת חוזר, תרצה או לא.
אם הייתי יודע שהעבר כל כך חשוב הייתי משנה הכל, חי חיים של אחר, רק כדי לראות איך זה, מה כבר יכול לקרות?
בעוד כמה עשורים בוודאי הייתי חוזר שוב אחורה, באותה מכונת זמן שבכיסי ומתחלף שוב עם אני האחר, משנה מעט וחוזר שוב אל ההוה.
כך, כמו משחק שמחט, הייתי מזיז את הכלים קדימה ואחורה, מקריב את מה שהייתי מקריב ואז חוזר לשחק שוב עם דף חלק, ללא קורבנות וללא ויתורים.
אז אוקיי, זה כנראה לא ככה.
אז לפחות יש כאלה שמעונינים ללמוד ממך - אם הם בכלל מקשיבים.
אם אותו שפמנון לא נשלח מהתמנון - דיינו.
