ללא גבולות

גם אם הרבה נלקח, נשאר עוד רב.
וגם אם פחת כוחנו שהניע שמים וארץ, אשר אנחנו עודנו

מקצב פועם, לבבות אמיצים ומנגד הגורל והזמן.
בכוחנו לחפש, למצוא, לשאוף ולא להיכנע

הרמתי את הראש למשמע האזעקה, או- הנה זה בא!
לבשתי את החליפה האפורה, שמתי טיפ, והתרחקתי מבית הקפה.
מסביבי המולה, אנשים מתרוצצים ולאט לאט נעלמים להם כאילו השתתפו בסצינה של סרט הליוודי עתידני.
נעמדתי במרכז הגן הריק, הרמתי מבט וקיוויתי שהסיפור יגמר - באופק רעש עמום, כאילו אומר - לא, זה לא היום שלך.

מישהו פספס אותי בגדול - אין צדק בעולם

החבר, שקלט שאני כועס כובש תיסכול ומגלגל עיניים
אמר לי שהוא מכיר מישהי שתפתור לי את כל הבעיות, ושהיא תעשה לי רק טוב
"350 ש"ח לשעה, פעם בשבוע - והיא פותרת לך את כל הבעיות. מנסיון."

הופתעתי מההצעה לחלוק אותה, אמרתי במבוכה וברוח הסערה "כן בטח", ותוך כדי ודמיינתי לעצמי רוסית צמרת לבנבנה, רזה, ארוכה, ענוגה וחטובה כמו שרק הדמיון יכול לצייר על פני הערפל וחוסר הבהירות. תהיתי לעצמי אם היא סתם "נותנת" או גם "מקבלת". קיוויתי שאפשר להציע את מרכלתי הפרוורטית (אולי היא נקשרת?). ואולי בכלל יש מצב שהיא מהסוג שקושרת אותך, לא עלינו, מורידה אותך לארבע ומרגיעה אותך לשבוע שלם. באותו רגע הכל היה לי הגיוני ואפשרי - לתת , לקבל, מה זה משנה? העיקר להשתחרר מהמועקה הגדולה שעטפה אותי באותו רגע.

הראש פעל והדמיון המריא לו, אבל החבר שהציע, לא חזר אלי במשך שבוע ושבועיים.
תירצתי לעצמי שסתם הוא נתן הצעה ללא גיבוי ושבטח כוס לא חולקים, ונחה עליו רוח נדיבות שלא תחזור. למרות הכל, המשכתי לפנטז, ובדמיוני המשכתי לבנות תוכניות ומודלים כלכליים עם סעיפי אחזקת פילגש לצרכי "פתרון בעיות שבועי", פיניתי לי זמנים והיתי מוכן לכל ברכה שלא תבוא.

ואז יום אחד, במסעדה ליד חברים, הוא שוב פעם מזכיר אותה, ועוד ללא בושה, ואומר שהיא "מחזיקה אותו קצר" ושהיא "פותרת לו בעיות", ושהוא אפילו הציע לה לקבל אותי אבל לא היה לה מקום. מכאן לכאן, אני לאט לאט מבין שזו המטפלת הפסיכולוגית שלו, ש "דומה לסופר נני, אבל עם עוד 20 שנה ועוד 20 קילו" ...


קדימה להתעורר למציאות
הלך החלום...

כשהיתי צעיר נפצעתי בפעילות מבצעית ונאלצתי לשהות בבית חולים במשך מספר שבועות שכללו הרדמות ניתוחים ושאר מריעין ובישין. זכור לי שרק לאחר שהתאוששתי חלקית בישרו לי ששנים מחברי נפלו בקרב ואני ועוד חבר נפצענו.
מבין האחיות שטיפלו בי היתה אינה, רוסיה מתוקתקת, לבושה תמיד בלבן נקי, שיער שחור חלק ומסודר, גופיה אדומה וגוף חטוב. לא היה יום בבית החולים שלא ראיתי אותה ופינטזתי איך אני מבצע בה שפטים, אבל, למרבה הצער, העיפות, חוסר האנרגיה ומשהו בפציעה והטיפולים הטראומטיים, גרם לי לאבד את היכולת להגיע לזיקפה. זכור לי זין מרוט וספוגי עם ביצים שמוטות לאחור, ומחשבה מפחידה אחת ענקית שלעולם לא ארגיש אותו שוב.
ערב קודם לכן יצאתי מניתוח, ואינה החדירה לי קטטר, שטיפטף לו באיטיות בשעה שאני מרותק למיטה.
בלילה התחלתי להרגיש מעט כאב בזיין שהלך והתגבר ככל שהזמן חלף לו. לא יכולתי לזוז והיתי מרותק למיטה, קשור מהזין לצינורית הארורה ושטוף כאבים בכל הגוף מכל תזוזה הכי קטנה בשל התפוגגות חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים.
באופן טראגי, היה זה יום הזיכרון, והאבדן של החברים היה צורם וכואב בצורה נוראית.
כמספר דקות לפני הצפירה באה אינה, ואמרה שאפשר לנסות להוריד את הקטטר, הפשילה לי את החלוק, אמרה במבטא רוסי כבד, שהזכיר זונת צמרת, "כאב קטן" ומשכה את הצינורית בבת אחת. הכאב היה קשה וחד ואני צרחתי כמו ילד קטן. היא טפחה לי על הזין בחביבות ואמרה שזה לא נורא ועכשיו הכל יהיה בסדר, ושתיכף אחרי הצפירה היא תיקח אותי לשירותים לנסות להשתין.
בעודה מסדרת את הדברים שמסביב החלה הצפירה, והיא נעמדה לה, הצמידה ידים והביטה למטה...
יפה, עדינה, לבנה, עם שיער שחור ומסודר, איפור וקמצוץ של זנותיות שלא ניתן להסביר. לא יכולתי לעמוד באותה צפירה אבל למרבה האירוניה הזין שלי התחיל להתעורר ולעמוד את מה שלא יכולתי. מעל למיטה דמיינתי את גל ואבי שנפלו באותו קרב, שזופים חייכנים, מוחאים כפיים שורקים ומריעים לי על כמה אני מאאאאניאק על זה שיצאתי מזה, שעומד לי סוף סוף הזין ושאיך חבל שהם לא איתי כאן, כי בטח היה מצב לפרק את אותה אינה.
מאז ועד היום, מדי פעם, ביום הזיכרון, בצפירה, אני נזכר באינה, בזיין שלי שעמד במקומי, אבל תמיד באבי ובגל ז"ל שלעולם לא אראה יותר.

תן לי את הכח לאהוב את העולם
להתלהב מכל דבר קטן, לרוץ ולספר
תן לי את הכח לאהוב את כולם, ולקבל אותם כמו שהם
להיות רעב תמיד ולעולם לא להתעייף
להניע את הגלגלים
לעשות את זה בכיף

השותפה נכנסה אל חדר הישיבות עם הלקוחות המעונבים
הם התישבו, הינהנו זה אל זה בנימוס אירופי וסימנו שאפשר להתחיל במצגת.
עלית אל זירת הקרב בנעלי עקב שחורות ותלבושת צמודה
היסברת להם כיצד ניתן לפרסם באופן אפקטיבי ובתקציב הולם
כיצד ניתן לפלח את קהל היעד ומדוע אנחנו הכי טובים
בשקף השלישי כבר נסעתי לך ברכבות שבגרביים הצמודות אל רגליך הארוכות והעדינות
בשעה שהילכת לאורך החדר וצעדיך החרישיים נקלטו בשטיח הכחלחל.
היבטתי בחלונות הרכבת והנוף היה ירוק וציורי באופן מלבב.
בתא שכבת קשורה על ביטנך, מביטה אל החלון ושיערך אסוף ומסודר
לקראת סוף המצגת היגענו אל הים הכחול שבעיניך הנושק למדבר הזהוב של שיערך
ירדנו למטה והיבטנו בדממה יחדיו יד ביד ורק מחסום הפה שלך, שמר שלא תגידי משהו מטופש
שיקלקל את הרגע המדהים הזה.
שקף אחרון, מחיאות כפיים - הלקוח אהב את המצגת ואני לא ממש היתי שם
העיקר שאת מביאה לנו את הלקוחות שמתלהבים ממך
גוד ג'וב

אתמול חלמתי שישנתי לבד
ואת לא נמצאת כאן.

היזעתי נורא, הסתכלתי אחרכך שעות במנורה

ואת לא נמצאת כאן וזו האמת
זה סופי, זה אבוד, הפגר כבר מת

הבטן ריקה, אין אוויר לנשימה
מציאות מחניקה ממש מועקה

אתמול כבר הבנתי שאין לך שרשרת
לא אזיק לא קולר, הכל כבר נגמר

אהבה עזה אל הקיר מתנפצת
ורוח פרצים וגלים מציפים

אל הים כאן לטבוע נפשי מיחלת
למצולות לדממה

אל בנות הים

אהבה חדשה

אתמול טסת לחול, לא לפני שסיננת איזו הערה נבזית, ואני נשבעתי שגמרתי איתך לתמיד ולעולמי עולמים,
לפחות עד שתחזרי ותמצאי אותי באותו מקום. היתי ונשארתי פחדן, פחדן ממש כמוך.
כל אחד מאיתנו רוצה לברוח מהדבר הזה ולא ממש יכול או רוצה, כי אנחנו נהנים לסבול או שיש לנו עור של פיל אבל אין לנו לב לשבור את אלה שתלוים בנו.
אני מוצא את עצמי פה כמו כלב מוכה מחפש אהבה חליפית או אזן קשבת ואני כל כך צמא לזה שאני שונא את עצמי, ממש כמו שאני שונא אותך

יש לי, יש לי מועקה
אשים מחסום לפיה, לפני הצעקה

אכבוש אותה, אקשור, אפרוש ואפסק
חמוצה היא, חמוצה היא, כמו ירוק הוא אפרסק

אכבוש בסיר הלחץ מפאת הוא האילוץ
וטעם מר לה מר היא - איזה מן שיקוץ

יבוא היום, תבשיל, תגדל היא, תזרוק אותי לבור
ושם ליד השלט ירשם - "פה נקבר גיבור"

למרות שגילחת את יער העד שצמח לך שם למטה
כבשים לא ילחכו שם עשב