הסלון

בד"כ היה נפגש איתן בבתי קפה או כל מקום ציבורי אחר. הוא מעדיף פארקים ציבוריים. ורצוי זה של רעננה. יש שם מלא שבילים להסתובב בהם. מקומות למצוא פרטיות. לדבר. לגשש דברים אחרים. לא משהו שבקלות אפשר לעשות בבתי קפה. בטח לא בפגישה הכרות ראשונה.
אלעד הלך עם זה עד הסוף. היתה לו הרגשה טובה עם זו החדשה. יום אחרי יום בהודעות הפרטיות. הוא מצא את עצמו בקושי עובד.גונב כמה דקות כל פעם במשרד כדי לענות על הודעה שלה. זה היה משהו אחר. הנשלטת הקבועה שלו לא ידעה. הוא אסר עליה להכנס להודעות הפרטיות שלו מה גם שהיא לא ידעה את הסיסמא.
אחרי כמעט שבוע שעברו למסנג'ר אלעד הרי לא חשש להראות לה את התמונה שלו אך היא הראתה רק את תמונת הגוף שלה ומחקה את הראש. היא תרצה את זה בכך שהיא דמות ציבורית והיא לא יכולה לקחת סיכון. זה היה נחמד אולי לפנטז שאתה עוד תסשן את רפאלי, ארונוב או גינצבורג אבל האמת היא שלא היה אכפת לו. הוא ניסה כבר כמעט הכל. כמעט.
היא החליטה שהם ייפגשו בדירה שלה. זה קסם לו. היא החליטה. נחמד. אולי לרגע היה צריך לדאוג. לחשוב. להציע אולי בכל זאת מקום פומבי. הרי לא ראית אותה ואתה ממש לא יודע מי זאת יכולה להיות. נכון? אבל לא היה אכפת לו. לאלעד מעולם לא היו עכבות. פעם היתה לו נשלטת דתיה. דתיה דתיה. מלובשי השחורים. היא התגנבה איתו דרך פרצה לבית הכנסת בשכונה ושם סישן לה את הצורה. פעם אחרת הזמינה אותו אליה בזמן שהוריה ישנו חדר ליד שנת צהריים. הוא התגנב לחדר שלה בשקט ובעל אותה עם דלת פתוחה. נראה אותך גונחת. נראה אותך צועקת. נראה אותך גומרת.
הוא דפק בדלת והמתין. כמה מכוערת היא כבר יכולה להיות עם גוף כזה כמו שהראתה לו. הוא לא האמין שהיא מפורסמת באמת אבל לא היה אכפת לו.
"תכנס וסגור אחריך את הדלת. דקה אני באה".
נוותר לה על החוסר רשמיות. פגישה ראשונה. אין ניסיון. תוך כדי שיחה נלמד אותה את הכללים. מה אומרים ואיך. איך מתחילים משפט ואיך מסיימים. איך לקבל את פני בדלת ואיך עליה להופיע. הכל. היא לא הטרייה הראשונה שלו.
הוא פותח את הדלת וסוגר אחריו. מבט אחד קצר על התמונות המוכרות שבקיר הסלון והנה היא מופיעה.
הלסת שלו נשמטה. עיניו נפערו. היא הופיעה בג'ינס פשוט וחולצת טי בצבע בורדו שחושפת כתף ואת הרצועה של החזיה.
זאת היתה האחיינית מאי.
"מאי??????" הוא שאל שאלה מבלי לקבל תשובה. הוא ממש לא ידע איך לעכל את זה. רגע....הוא ניסה להחזיר את הזכרון שלו לאחור. זאת היתה היא למשך אותו הזמן. הוא הביט בה ולא הביט בה. הוא לא ידע מה לאמר ומה לחשוב. זאת האחיינית מאי.
"הדוד אלעד" היא השיבה וחייכה אליו את חיוך עלומיו. החיוך הזה הזכיר לו נשכחות. זה אותו חיוך שלה כשניצחה אותו במונופול לפני חמש שנים כשהתארח אצל אחותו ביום כיפור. זה אותו חיוך אחרי שנתנה לו ביס ביד לפני שנתיים אחרי שלקח אותה לסרט אימה. זה אותו חיוך אחרי שהכירה לו את החבר שלה שאותו הכירה בצבא משם השתחררה לפני כשנה.זה היה חיוך של בת השכן. זה היה החיוך של הילדה הרעה מבית טוב.
הוא עמד שם ופשוט בהה בה. ביופי הפשוט שלה. ללא איפור וללא תכשירים עושי קסמים.
"סיימת לבהות? לא השתניתי בהרבה." חייכה אליו שוב את אותו חיוך.
"זו את היית כל הזמן?! למה לא אמרת?" הוא לא ידע אם להתרגז. איך אפשר להתרגז עליה. איך אפשר להביט ביופי הזה ולכעוס.
"למה לא סיפרת לי מאי? שזו את?? " הוא רצה לדעת תשובה לפני שהוא מסדר את מחשבותיו בראשו.
"כי היית מסרב. זה משנה עכשיו?" היא היתה כמוכנה לשאלות שלו. להפתעה שלו. היא חיכתה לזה. ציפתה. הכינה את עצמה.
"אז את בעצם....אלוהים אדירים יודעת הכל עליי!" הוא תפס את ראשו , ניסה לשחזר את כל הדברים שסיפר לה אודותיו. על ניסיונו כשולט. על הנשלטות שלו. אלה בעבר ועל זו הנוכחית.
על חייו כרווק בגיל 41. על עולם השליטה. על כל הדברים החריגים שהוא עשה. הוא הרגיש ערום. לא בטוח. מושפל במידת מה. על התרגיל. על העורמה. על זה שנתפס במידת מה עם מכנסיו למטה. לאט לאט הוא מתחיל לקלוט.
האם עליו לברוח משם בטרם עושה את טעות חייו? איזה סיכון הוא לוקח על עצמו? האחיינית מאי היתה בשבילו אבן החכמים הבלתי ניתנת להשגה. פרי הדעת. הנחש. הפנטזיה הדחוקה שלו.
"יש לך עכשיו 2 אפשרויות הדוד אלעד." היא המשיכה ללחוש לעברו.
הוא עדיין עמד המום. לא ידע איך להגיב. האחיינית מאי ידעה עליו הכל. והוא לעומת זאת ידעה רק מה שהיא ספרה לו. והוא ידעה עכשיו כשמכיר את מי שעומדת מולו שכל מה שספרה לו היה שקר. עכשיו הבין למה התמונות על הקיר נראו מוכרות. עכשיו הבין למה לא רצתה שיבוא בכל מחיר לחנוכת הבית של אחותו. היא תכננה את זה זמן רב מראש.
הוא הרגיש מסוחרר. שאלו אותי שאלה? הוא הרגיש צורך לשבת ולעכל. זה לא ייתכן.
"אפשרות אחת שאתה יוצא מפה ואנחנו לא מדברים על זה יותר בחיים. נפגש כמובן באירועים של המשפחה כמו החתונה של יוסי חודש הבא אבל לא על מה שארע כאן". ידיה עדיין היו שלובות על החזה שלה. היא ידעה בדיוק מה רצתה לאמר. איך לנהוג. היא שלטה בכל שניה בסצינה הזו בינהם.
בפעם הראשונה, הוא ניסה להרים את ראשו ולהסתכל על האחיינית מאי בעיניים. האחיינית מאי הקטנה ראבאק. הוא לא מאמין.
"האפשרות השניה הדוד אלעד, שאתה מתפשט וממתין לי על השולחן בסלון על ארבע. יש לך חמש דקות." אמרה ופנתה לאחור.
"רגע רגע...אני פה הש..."
"האם הצהרתי שאני פה כנשלטת? האם אי פעם בכל השיחות שלנו הצהרתי שאני רוצה להיות נשלטת שלך?" היא נזפה בו.
הוא התקמט. לא ידע מה להשיב. למה הוא הניח שהיא נשלטת.
"מה התפקיד שלי בפרופיל הדוד אלעד!" דרשה ממנו תשובה ורשפה אליו את עיני השקד החומות שלה.
"אממ...מתחלפת" גמגם בשקט. עוצמת המכה היתה איומה. היא מצאה אותו לראשונה בחייו מחוסר מילים.
"נכון מאד חצוף!.3 דקות נשארו לך." אמרה והסתלקה לאחורי הדירה.
להיות או לא להיות. זה איום ונורא. איך אפשר להחליט? אני שולט או לא שולט? מערבולת של רגשות מסתחררות לו בראשו אבל בעיקר בבטן. מן גוש כזה שהולך וגדל וזוחל לו באיטיות כלפי מעלה. או שייצא דרך הקיא או שיצא דרך הדמעות. או שתיהן. הוא נבוך. הזקפה האדירה שקפצה איתן במכנסיו אינה הוסיפה לדילמה הקשה שרבצה עליו. הוא מאד רצה אבל לא ידע. כל העכבות שלו שעליהן כה התרברב פגו ואיבדו את משמעותן. מה עלי לעשות?? ראבאק זו האחיינית שלי. ללכת או להשאר?!
הוא לא ידע איך להסביר את זקפתו. אדון סאדיסטי שכמוהו. איך הדחיק פנימה את הפנטזיות האלה ולא העיז לתת להן דרור.איך אדע מה הדבר הנכון? מה אני באמת רוצה לעשות?! אבל באמת באמת.

מאי חוזרת חרישית תוך 3 דקות בדיוק ומוצאת את הדוד אלעד על שולחן בסלון , עירום כביום היוולדו ועל ארבע. עם התחת אליו. מתבייש .נבוך. היא יודעת הכל עלי. היא יודעת אפילו על הפנטזיות האסורות שלי עליה מבלי שידעתי שאני מספר לה. הוא משפיל את ראשו ומביט תחתיו על הזקפה האגדית שטרם נרגעה.
מאי עומדת מאחוריו.רגליה נוגעות בישבן שלו והוא רועד.
"אני לא יודע מה אני עושה. " מלמל לעצמו.
לפתע היא לפתה בחוזקה את זקפתו בידה הענוגה.
"אוחח" הוא התקפל ונשך את שפתיו. זו הפעם הראשונה שלו והוא ממש מתרגש שקשה לו לעכל את זה.
"ידעתי כל הזמן הזה שאתה זונה קטנה." לחשה לו בקול הפעמונים שלה ולטפה את גבו.
הוא מצא את ההשפלה והמבוכה מחרמנת עד מאד שהוא לא יכול להתרכז. הוא מעופף. חושב על דברים אחרים. כבר לא נמצא שם. מרחף. מתחיל להמריא עד שהוא מרגיש אצבע עדינה ומשומנת נדחפת אל אחוריו.
היא ממשיכה לסובב את האצבע הקטנה שלה בתוכו והוא רוצה לקבור את עצמו מבושה. מעלבון. מהשפלה.
"אוחח" הוא מתקמט ומתקפל. אינו מסוגל להרים את ראשו.
היא מוציאה את האצבע ומוסיפה ללטף אותו עד שהוא מרגיש את הדילדו שהיא לובשת חודר את מבושיו.והיא, האחיינית הקטנה מאי חודרת את הגאווה שלו. חודרת את הכבוד העצמי שלו. חודרת את המוניטין שלו כשולט.
מאי מתחילה לזיין אותו בתחת. אוחזת בשני מותניו ומהדקת את עצמה אליו.
הוא גונח בשקט. פאק. האחיינית שלי מזיינת אותי ואני נהנה מזה. מה קורה פה. אני לא מאמין.
גידלתי אותה. החלפתי לה חיתולים. האכלתי אותה בחלב אם מבקבוק. שיחקתי איתה במשחקים לפעוטות. שיחקתי איתה במשחקי לוח והפסדתי לה בכוונה.
והקטנה הזו, האחיינית מאי מזיינת אותו. מזיינת לו את הצורה.
"כל הכבוד זונה קטנה שלי." היא לוחשת לו בקול הפעמונים שלה ומלטפת את הגב התחתון שלו.
הוא חושב שהרגיש בדמעה קטנה מבצבצת לה בזווית העין. הוא לא יתן לזה לקרות. הוא ייכנס למכונית שלו ואז יבכה. הוא לא ייתן לאחיינית הקטנה שלו לראות את זה. בשום אופן.
הוא רק מגרגר ונאנק כפי שלא נאנק אף פעם.
והיא , האחיינית הקטנה מאי מזיינת אותו בטבעיות. מזיינת אותו כמנוסה. כשולטת ותיקה. כאילו תמיד היתה השולטת שלו. חיכתה לזמן הנכון.
ואז היא מוציאה את הדילדו ממנו.
נותנת לו לעכל את מה שקרה. להסדיר נשימה. להתאושש.
היא ניגשת אל מול פניו כאשר הוא עדיין תקוע באותה עמדת מוצא על ארבע. מה הרגע קרה?? זה קרה לי? האם היא עשתה לי את זה? ואיך זה נהניתי מכל זה לעזעזל?!
מאי מלטפת את ראשו.
"תסתכל עלי הדוד אלעד" ציוותה עליו.
אבל אין הוא יכול. מספיק הוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי מולה. גבר בגיל העמידה מול ילדונת בת 21.
הוא עלול לבכות מולה כמו ילד. הוא לא מסוגל להסתכל עליה. לא עכשיו. לא כרגע. אולי לא לעולם. לא פה ולא באירועים משפחתיים. כרגע הוא לא מסוגל.
"אז נראה אותך בחתונה של יוסי או לפני זה?" רומזת לו בעדינות.
"אממ..." הוא מגמגם מולה. מנסה למצוא מה לאמר. לשקלל. לבדוק. מתאמץ להוציא מעצמו את טיפת הכבוד האחרונה. מה הרגע קרה. לי? זה קרה לי?
"אני אשמח לפני זה. לפני החתונה. פעם הבאה אתן לך לגמור." מחייכת אליו את אותו חיוך של פעם.
את אותו חיוך של תמיד.
"אני מבטיחה דוד אלעד."
הוא מנסה להרים את הראש. הוא פוקח את עיניו וקולט שהיא נשארה עם אותו הג'ינס ועם אותה חולצה. היא רק הוסיפה לעצמה סטראפ און. הוא לא מסוגל להביט בה.
"אני מבינה" ומוסיפה ללטף אותו.
"2 דקות אתה בחוץ דוד אלעד..." מקפידה לכנות אותו כך כדי שלא ישכח מה הוא בשבילה ומה יישאר. עם עוד ערב או בלי.
"...פשוט אחותך צריכה לחזור כל רגע מהעבודה" אמרה ונעלמה לחדר שלה בפאתי הדירה.
הוא חיכה עוד רגע ווידא שהאחיינית הקטנה מאי באמת לא רואה אותו , קם והתלבש. ארז את מעילו ואת שארית כבודו מדירת אחותו ונעלם מהבית. משאיר מאחוריו הרבה סימני שאלה וסימן אחד עדיין גדול של אמת בלתי נמנעת.
הוא חייב לדבר עם שימרית, הנשלטת שלו. הוא צריך לקחת הפסקה כדי לעשות חושבים. כדי לעכל.
בתוך המכונית, בחנייה חשוכה לא הרחק משם הדליק אלעד את הסיגריה של אחרי בידיים רועדות ועיניים דומעות. הוא לא בטוח מה הסערה הזו עושה לו. הוא חייב לדבר איתה. הוא צריך הפסקה.אחרת איך אוכל גם עליה להסתכל בעיניים? זה לא יהיה הוגן אבל לפחות כמה ימים כדי להירגע. כדי להבין. להכיל. לבדוק. להסתכל שוב במראה.
עברו עוד שעתיים ואלעד עדיין במכונית. לא הרחק מאותה דירה.
שימרית חיפשה אותו כבר פעמיים.
הוא חייב להבין את המערבולת שהתחוללה שם בפנים. איך נתן לזה לקרות. מה ההשלכות.איך נהניתי מזה. מה זה אומר עלי? האם אני שולט? מתחלף? נשלט.? האם זה משנה?
הוא כל כך נהנה מהאקט המשפיל הזה שהזקפה האיתנה לא אבדה את עצלנותה ולו לרגע. נשארה כגלעד. להזכיר לו. להזקיר לו.
הוא לקח את הפלאפון וחייג מספר. הוא חייב להסביר לה. לדבר איתה על זה. זה לא ככה. הוא צריך זמן כדי לעכל. להתוודות או לא. להיכנע או לא. להיות מסוגל אי פעם להסתכל לה בעיניים.הוא חייב לספר לה.
הטלפון מחייג.
"הלו??"
הגוש הזה בפנים מאיים לפרוץ החוצה. הוא רוצה לבכות אבל לא מסוגל. הוא רוצה הרבה דברים אבל לא יודע איך.
"תשמעי זה אני..." הוא משיב לה בקול חנוק מדמעות.
"לא. תקשיב לי אתה." מאי עונה לו. "מהיום אתה קורא לי האחיינית מאי. לא מלכה.לא שולטת. האחיינית מאי. ברור זונה?"
"כן." הוא משיב ומפסיק לרעוד."כן, האחיינית מאי".

נכתב ע"י חניבעל