הסלון

בלתי אפשרי. זה כל מה שהיא הצליחה לומר לעצמה. שוב ושוב ושוב. בלתי אפשרי. כל הנסיונות שלה נכשלו. זה פשוט בלתי אפשרי.
ועכשיו מה? איך לעזאזל יוצאים מהמצב הזה? היא נזכרת בדובי, המורה לנהיגה. הוא תמיד אמר לה שכמו שהיא נכנסה לחנייה, ככה היא תצא. אם את מתכננת קדימה ורוצה לצאת מהר ובקלות, כנסי בהילוך אחורי. אם מיהרת ונכנסת עם האף קדימה, אל תיישרי את ההגה - הוא כבר יהיה מוכן ליציאה אוטומטית, בלי לחשוב.
היא נזכרת איך היא נכנסה לכל זה. עם האף קדימה בלי לחשוב על יציאה מהירה. עכשיו אין לה יציאה אוטומטית, והיא מוכנה להישבע שהיא לא סובבה את ההגה. הכל נשאר במקום.
זו בעצם הבעייה.
היא תמיד לקחה סיכונים. בסוף עשתה מזה מקצוע. אבל בעבודה שלה הסיכונים שהיא לוקחת הם על חשבונם של אחרים. נכון שאם הם יפסידו היא תפסיד עמלה, ויוקרה אבל הסיכון מוגבל. בכל זאת, בעסקאות גדולות היו רועדות לה הידיים. גם אחרי 15 שנה במקצוע. גם ממרום משרדה.
את הסיכון הזה היא לקחה על עצמה. על חשבונה. היא היתה בטוחה שזה סיכון מחושב. שהיא תצא מזה כמו שנכנסה, לפחות. בטוחה שתרוויח. המון.
את מה שקרה היא לא צפתה. כל ההסתברויות הצטמצמו למציאות אחת. גם אם בלתי הגיונית בעליל. היא לכודה בתוכה, וכל שהיא יכולה לומר לעצמה הוא שזה בלתי אפשרי.
וזה באמת ככה.
בלתי אפשרי.
למרות זאת היא מנסה שוב להזיז את יד שמאל. ברור לה שעם יד ימין אין סיכוי. הוא אזק אותה לידית הרכב, וזו לא תזוז בקלות. אבל אולי היא תצליח לשחרר את יד שמאל. לפחות היא הצליחה לחלץ את מה שאחזה בידיה. גם כשזה נפל לרצפת הרכב היא חשבה שזה בלתי אפשרי. איך זה יכול להיות? איך זה קרה?
היד כל כך כואבת, אבל אולי היא תצליח להפעיל מספיק לחץ, לדחוק את הבטן ולשחרר אותה מהמצב בו היא תקועה. הכרס הגדולה הזו. למה עכשיו היא כל כך קשה?

בפגישה אצלה במשרד לפני חודשיים היתה הפעם האחרונה שהם שוחחו עין לעין. היא הציגה בפניו את התכנית לשנה הקרובה. כשהיא סיימה והוא היה מרוצה ממה שהציעה הוא חתם על כל המסמכים. "עכשיו, את תקשיבי למה שלי יש להציע" אמר בקול סמכותי שקשה היה להאמין שיש בו.
הוא נראה כמו ניומן, מסיינפלד. ככה היא חשבה בפעם הראשנה שראתה אותו. היה לו קול עדין, חמוד כזה, רך. העיניים מתרוצצות מצד לצד והוא לא מיישיר מבט. ביישן, או חסר בטחון. זה מה שחשבה לעצמה. איך הוא עשה את כל המיליונים האלה ככה, חשבה לעצמה. אבל כשלחצו ידיים היתה לו לחיצה כזו איתנה שערערה את מה שחשבה עליו. כשהם דיברו לבד, בפעם הראשונה, הקול שלו העמיק ובכל זאת נשמע כל כך עדין, מתנצל, לא החלטי. היא לא הצליחה לשים על זה את האצבע. משהו בו היה שונה. אחר. לא ברור אם לטובה. אבל הוא לקוח כל כך חשוב, שהיא התעלמה מכל אלה.
רק כשהעלה את ההצעה שלו היא הבינה שטעתה בו. שבפעם הראשונה בחייה העריכה לא נכון את מי שמולה. ובפעם הראשונה בחייה הניחה לאחר להוביל אותה בדרך שהיא לא מכירה. באופן הכי בלתי צפוי שיכול להיות.

"אני יודע מי ומה את, מתחת לכל השכבות שעטית על עצמך. אני רואה אותך. אני יודע איך לעשות אותך מאושרת. מסופקת. באמת ולא בכאילו, לא כמו שאת חושבת שאת רוצה. כמו שאת צריכה, באמת. אני יודע שאת מבינה את זה. שאת רוצה את זה. לא, אל תדברי עכשיו. תקשיבי. אין שום דבר שאת יכולה לומר עכשיו שישנה את מה שהולך לקרות. ומעכשיו והלאה, בנוכחותי את לא מדברת בלי רשות, בלי שנשאלת שאלה ישירה ומפורשת, ברור לך?"

היא בלעה רוק, רצתה לומר לו "מי לעזאזל אתה חושב שאתה? נראה לך שאתה יכול לומר לי דברים כאלה ושזה יקרה באמת? אתה חושב שאני איזו סתומה שתיפול למלכודת הזו?". במקום כל זה היא הינהנה. הביטה אל תוך העיניים הכהות שלו וידעה שכל מה שאמר - אמת.

"סיימי את יום העבודה שלך כרגיל. בשעה שבע בערב תעמדי מתחת לבניין, בלי תיק, בלי טלפון נייד, ובחצאית. לא מעניין אותי איך, ככה את תהיי."
היא בהתה בו. חצאית? בלי תיק וטלפון? מה עובר לו בראש? נראה לו שאני הולכת לעשות את זה? מה אני, מפגרת? אם אני ארצה שמישהו יאנוס אותי אני יכולה להסתובב ערומה ברחוב עם שלט, אני לא צריכה את ה"ניומן" הזה בשביל זה. והיהנה לאות הסכמה.
הוא קם ויצא, לא סובב אליה את הראש. לא נתן בה מבט נוסף. היא כבר התחילה לחשב בראש כמה זמן יקח לה לקנות חצאית, ואם היא תספיק לעשות את זה בהפסקת הצהריים שלה.


נכתב ע"י יהלום נא