הסלון

קו 66 הארור.
רחוב ז'בוטינסקי הארור.
מטרופולין ארורה.
אם כבר לעלות על אוטובוסים אז עדיף כמה שיותר מוקדם. אפילו בשעות לא הגיוניות כמו חמש בבוקר. שגרת החיים על פרצופם המיואש של הנוסעים יכולה לעשות לי את היום. נטיית הזרים לשתף אותך, או יותר גרוע, לרכל על פרט אקטואלי כזה או אחר, יכולה לגרום לי להקיא.
דווקא בחורה צעירה וחסודה שעלתה באזור רמת גן לכיוון תל אביב עוררה את השונה שבנסיעה הבנאלית הזאת.
שום דבר בלבוש שלה לא הותיר עלי רושם חוץ מפרט אחד. הלבוש היה די יומיומי. בחורה שלא ראתה הרבה מחוץ לעולם הפנימי שבו היא חיה. לא מאופרת. ללא תכשיטים עוקרי עיניים וללא פריזורות מיקי בוגנימיות בשיער.
רק קולר קטן וחתולי משך את תשומת לבי. קולר קטן, תכשיטי, עם טבעת קטנה כסופה. תכשיט צוואר שלא מושך תשומת לב לכאלה שאינם בקיאים.
עמדתי מאחוריה צמוד לחלקת העמידה בחלק האחורי של האוטובוס, צמוד לחלון.
האוטובוס בשלב זה היה עמוס לעייפה. עומדים כמו בתוך קופסת סרדינים, בסדר מופתי, ומביטים על הדלת האחורית. מקווים שעם כל פתיחה של הדלת האוטובוס יתרוקן, כדי שלא נצטרך לנשום את הזיעה של האדם מלפנינו. יש כאלה שבוחנים פרצופים כדי לזהות מישהו מהצבא או מקורס נהיגה מונעת או משהו כזה.
אני עומד מאחוריה ומעליה. היא אינה רואה אותי אך אני מתאר לעצמי שהיא חשה בנוכחות גבוהה ומבושמת מאחוריה. ממשיך לבחון אותה ומקווה שהיא לא תרד כבר בתחנות הקרובות. התכופפתי אליה קמעה, החזקתי את מותנה הקרוב אליי ולחשתי: "רק תצלצלי בפעמון ואפסיק". חיכיתי שניונת כדי לקבל אישור מהוסס.
מנטלית אולי קו האוטובוס כזה או אחר הוא בררת מחדל, אבל מה שאנחנו עושים עליו, בוחרים איפה לשבת, אם לשבת או לעמוד ואם לעמוד אז איפה היא בחירה מודעת בכוונה תחילה. במקרה הזה אולי סוג של שליטה מלמטה. אולי עוד לפני שאני בחרתי אותה היא כבר בחרה אותי. אני ממשש את הקולר שהיא עונדת לצווארה כעיוור. מהדק טיפה את אחיזתו בה ועם זאת בוחן את רמת השתתפותם הפאסיבית של הנוסעים האחרים, הסקרנים והמשועממים עד כדי בנאליות. נשימתה נעתקת חרישית. ממשיכה לאשר. לא מסתובבת, לא רוקעת ולא מצלצלת בפעמון. ממשיכה להביט במבט מנוסה ומשוחק היטב באותה דלת אחורית אך הפעם אולי מקווה שהיא תיפתח מבלי שהאוטובוס יתרוקן לגמרי והקסם יתגלה. בשעה כזו של הבוקר אין סיכוי שזה יקרה.
שני זרים גמורים. שני עולמות שונים. שני פערים שונים. שני בודדים גמורים. שני תהומות לא מגושרים. שתי אמיתות נצחיות. פנטזיה אחת.
אני דוחף יד נעלמת לתוך החצאית המשובצת הכפרית שלה ומרגיש כמו בשיר ערש של שעת בוקר מאוחרת. היד מונפת אל על אך לא אל הפעמון אלא אל ידית הגומי. אולי כדי להסתיר מהקנאים ולהמשיך באחיזת העיניים. מזיז הצידה תחתון בוסר ודוחף אצבע חצופה וחלקלקה לתוך הכוס הבשל שלה. מוציא באלגנטיות וטועם מאחורי ערפה. טעימה לא לגמרי חרישית. להביא אותה להשתתפות שבין הפעילה לסבילה. טעימה אחרונה. אני נותן לה לטעום. מחבק אותה ביד הימנית כמו היינו זוג נשוי טרי ותוך כדי דוחף את האצבע לפה שלה. מציצה קטנה אני נותן לה ומוציא שוב."עכשיו תורידי אותם והגישי לי ליד". עיניה נעצמות לשנייה ומתרחקות ולאחר רגע נפקחות ומתקרבות. היא מעיפה מבט לשעון סגלגל חד פעמי שעל מפרק ידה השמאלי. איני יודע דבר. אולי הייתה צריכה לרדת והחליטה להישאר. היא סוקרת את הסובבים האילמים. עיניה הצחות נתקעות על אישה שיושבת במושב הארבעה שלוטשת עליה מבט. כיוונתי את מבטי לאותה אישה. האישה שאותה איני מכיר והייתה לי תחושה שגם הבחורה אינה מכירה זפזפה ביני לבין הבחורה. מבינה עניין. עיניה דרשו לשתף גם אותה ושפתיה המנוסות הבטיחו להמתיק סוד. האוטובוס המשיך בשלו כשותף ניטרלי והאט לכדי עצירה. הרדיו של הנהג התחיל לזמזם את ABBA בשירם הנצחי "Head Over Heels" והדלת האחורית נפתחה. ברגע שהדלת נפתחה הכול זרם במהירות.
עשרה אנשים נדחקו בתור כדי לצאת מהכלי המחניק. תריסר אחרים נכנסו פנימה ועמם ריחות חדשים. העלמה והחצאית הכפרית ניצלה את ההזדמנות, העיפה במכוון פתק צהבהב מרופט על רצפת האוטובוס, מתחת לחצאית הצליחה להוריד במיומנות מפתיעה את תחתוניה ולהרים עמם את הפתק החסר חשיבות וכל זה מבלי לעורר את חשדם את הנוסעים.
האישה החדשה בחיינו התקרבה אלינו.נראית כבת 50 פלוס, מטופחת, מאופרת למשעי ולבושה במיטב מחלצותיה שמשווים לה מראה של אשת עסקים. היא לא. היא נעמדת בצלע השלישית ביני לבין נערת החצאית הכפרית כשפניה אלינו, ומסתירה אותנו מכל אותם נוסעים שבחלק האחורי של האוטובוס. חששתי שמא תביך אותה לכדי בריחה מהאוטובוס. נעצתי באישה הנדחפת עיניים מתות ושידרתי לה את מקומה. האישה השפילה מבט חטוף והסתובבה, נבוכה וכעוסה על שהרגע קרעתי לה את הכרטיס לשורה הראשונה. הרגשתי את תחתוניה של בחורת החצאית הכפרית נדחפים לי ליד. גלגלתי את תחתוניה לכדי כדור בד קטן.
שני אנשים בודדים. שני אנשים בודדים שאינם מגניבים אפילו מבט. שתי נשמות פצועות וטועות. הבדלי גובה שמשתנים להבדלי מחזוריות וטקסים.טקסים ומסורת.
ברגע שקבלתי את תחתוניה לידיי הערצתי אותה על עצם קיומה. על ההקרבה שלה. על מה שנתנה לעומת מה שקיבלה. בבבואה החיוורת שבחלון אני רואה את עצמי נוטש את דרגותיי ומחבק את החצאית הכפרית. מסובב אותה על צירה ומבטיח לה שאהיה שם במקומות שמישהו אחר לא נמצא.
אבל משום מה לא יכולתי. עולמי המחולל לא היה מסוגל לנטוע זרעון בעולמה התמים.
דלת האוטובוס נפתחה והחצאית הכפרית נעלמה. בקושי הצלחתי להוציא סימן פיסוק מפי. ניסיתי לאתר את עיניה בהמון הדורסני שבחוץ אך הררי בנאליות הסתירו לי אותה.
האישה האחרת הסתובבה כמנצחת בנוקאאוט, פניה נעלבות אך מסתירות חיוך.
הייתי דוחף בזלזול את תחתוניה של החצאית לתוך פיה למוד הקרבות של האישה המבוגרת.
הייתי יכול אך לא עשיתי כן. תחתוניה הלבנבנים והצחורים לא היו שייכים לה. אך האם הם היו שייכים לי?
ראיתי את עצמי נוסע באותו קו שבוע לאחר מכן באותה שעה ומאותו מקום רק כדי לזכות שנית בחסדי ביישנותה של החצאית הכפרית. שבוע אחר שבוע. פעם אחר פעם. אכזבה אחר השלמה. אך היא בוששה להפציע.
רכנתי לעבר האישה המקוללת ואמרתי בקול: "את לא ממהרת. בואי לקבל את מה שמגיע לך",וירדתי בתחנה הבאה. האישה המקוללת ואתה עולמי המחולל הזדנבו אחריי. מיהרנו במונית עצלה כשמאחורינו עוד זריחה אפורה ואנשים אפורים. "אעשה בך שפטים" הבטחתי לה נאמנה.
בעולם של תשוקות פזיזות האדם החולם אינו קיים, אלא האדם הסובל.
מאוחר יותר באותו בוקר נטול עונה, אחרי סדרות של הצלפות לא נגמרות, מפליא באישה הזחוחה את ידיי החשופות וביודעין גם דואבות. מצליף בעצמי יותר מאשר בה. מברך את כניסתי בשערי העולם המחולל שלי.
השער שוב נפתח.

נכתב ע"י חניבעל