הסלון

אחרי שהרכב הפסיק להתדרדר לקח לה זמן להבין שהיא לא רואה בגלל כיסוי העיניים ולא בגלל שנפצעה. בעצם, למרות הטלטול האדיר של הרכב, נדמה כאילו לא קרה לה כלום. לו היתה יכולה להזיז את הידיים אולי היתה יכולה לוודא את זה טוב יותר, אך לעת עתה השלימה עם העובדה כי יד ימין מנוטרלת ושמאל, טוב, שמאל לכודה. היא מרגישה ששמאל גם רטובה, נוזל דביק. היא לא בטוחה שזה מה שהיא חושבת שזה, ומברכת על כיסוי העיניים.

כשהיא נכנסה לרכב לפני שעות מעטות הוא הורה לה לשבת לצידו, ולא מאחור כפי שהיתה רגילה. אחרי שחגרה את חגורת הבטיחות הוא כיסה את עינייה. כששמעה את קרקוש המתכת לא הבינה במה מדובר. גם אחרי כל מה שעברה בשבועות האחרונים, כל החוויות המטורפות שהוא העניק לה, היא לא היתה מוכנה לזה. אזיקים. אזיקי מתכת קרים ננעלו על פרק ידה הימני. הצליל של מנגנון הנעילה החד כיווני. תחושת המתכת הקרה. היא הגישה את יד שמאל מבלי שהתבקשה. הוא סטר לה בעוצמה כזו שפצעה את פנים לחייה. טעם הדם המתכתי מילא את פיה. היא רצתה לבכות, למחות, להתחנן. ושתקה. מקבלת בהכנעה את מה שקורה. יד שמאל חזרה לנוח לצד גופה והוא נעל את צידם השני של האזיקים לידית הדלת. שוב התעורר בה צורך עז להתריע על הסכנה הבטיחותית. לאזוק ברכב, זו סכנת נפשות. בכל זאת, היא לא קיבלה רשות לדבר. הבטן צעקה לעצור, ועכשיו היא מבינה שצדקה. אבל עכשיו, כנראה, כבר הרבה יותר מדי מאוחר בשביל זה...

באותו לילה ראשון שבילו יחד הוא לא הרשה לה לדבר, בכלל. היא המתינה, כבקשתו, בחצאית החדשה שלה מתחת לבניין בו עבדה בשעה המבוקשת. אצלה, זמנים זה קודש. הרבה יותר מקודש - להגיע בזמן זה אומר להגיע עשר דקות קודם, לפחות. הלילה היא רצתה לרדת למטה כבר בשש ושלושים. היא הרי ספרה כל דקה חולפת, ברכה על כל שיחה שנאלצה לנהל שעזרה לה למוסס כמה דקות בדרך לשבע בערב. היה עליה לגייס את כל כח הרצון שבה בכדי שלא לרדת ברבע לשבע. במקום מסויים בתוכה היא הבינה שהיא לא יכולה להיות שם לפני הזמן. רק בדיוק.
בעשרה לשבע היא החילה להתארגן, לאסוף את כל החפצים שלה לתיק. בודקת שהשילוש הקדוש נמצא בתיק והיא לא שכחה כלום: הטלפון ישנו, הארנק נמצא וגם המשקפיים. רק לכשהגיעה לקומת הכניסה נזכרה בהוראתו המפורשת. בלי התיק. בלי הנייד. היא שמה פעמיה חזרה למשרדה הגבוה. הניחה את התיק במגירת השולחן העליונה, השתיקה את צלצול הנייד, ולקחה איתה רק את צרור המפתחות הקטן, ללא מפתחות הרכב. חזרה ללובי המעליות הקומתי. שלוש דקות לשבע. כל המעליות לא זזות. אין סיכוי שהיא תרד את כל הקומות האלו ברגל ותגיע למטה בזמן. היא לוחצת באובססיביות על הכפתור המואר, מבינה היטב כמה הדבר מיותר. הרי המעלית לא תזדרז יותר כיוון שלחצה על הכפתור שלושים פעם ברציפות. אחרי דקה וחצי שנדמו כנצח המעלית הגיעה. ריקה. חצי דקה לפני שבע נפתחה בלובי הכניסה והיא רצה אל עבר דלתות היציאה.

שבע בדיוק. היא בחוץ. בלי נייד. בלי התיק.

ובלי נשימה.


נכתב ע"י יהלום נא