הסלון

צליפת השוט על גופו המעורטל של העבד הקשור לקולר השרשרת מידה של מלכתו , הדהד בין כותלי שוק העבדים.

הגבירות מסביב שעמדו לבושות בגדי חג , נרתעו לרגע אולם העוצמה רק חיזקה אצלן את יצר השליטה ואת ההנאה מסבלו.

הוא עמד זקוף, מוכה ומאוכזב, מייחל לבאות לרגע שיאלץ להיפרד ממלכתו השמימית שהכיר מכולן.

שלוש שנים שהוא משרת אותה ואת משפחתה בנאמנות והנה ברגעים אלו ממש, יימסר לאחרת שלעולם לא תדמה למלכתו הנצחית והכל תמורת כמה דולרים בודדים או שטר של מאה.

שוב נשמעה השריקה, ושוב נחתו על בשרו רצועות העור וצרבו את עורו בכאב ובחום אדיר, אבל היו אלו הדקות האחרונות להנאתו מסבלו למענה.

" 180 - פעם ראשונה.!"

קרא הכרוז והס השתרר בין קהל הקונות והקונים.

" 180 - פעם שניה "

ואיש לא פצה פה.
ושוב נשמעה שריקת השוט שפילחה את בשרו של העבד העירום, עבדה הנאמן לה זה שנים.

רטט עבר בקהל ומיד אחריו נשמעה קול אישה.
190!

סבלו של העבד ועמידתו האיתנה רק העלו את מניותיו לומר, חזק הוא וקשוח. וניתן להתעלל בו מעבר למצופה.

המחירים עלו והאמירו ובכל הפסקה שכזו, מתחה מלכתו את השוט, והנחיתה על בשרו בכל כוחה להוכיח שוב ושוב את מידת נאמנותו ויכולתו לעמוד בסבלו למענה.

הוא עמד חיוור ומדד שוב ושוב את מלכתו , את רגליה המבצבצות מתחת לחצאיתה הקצרצרה, את ידיה הארוכות הנתונות בכפפות שחורות, את פניה אותן יזכור לנצח אולם לא יזכה יותר למבטה החודר והנוקב, הממיס בגופו כל נים מורידיו, כל עצב מעצביו.

המחיר כבר הרקיע ל 280 דולר מקומי, והקהל עדיין מסרב להיכנע.
הכרוז מכריז, המלכה מצליפה , והקהל רק מוסיף למחיר.

בנות ענוגות וצעירות שעמדו סמוך לבמה, צחקו עם כל הצלפה ונהנו מעיוות פניו של העבד.
הן כבר תארו לעצמן מה יעשו בו באם אימן תזכה ברכישה.

ממקומו, ראה העבד את פניהן וזכר את הרכיבה בימי ראשון אל הכנסייה.
עת היה נרתם לכרכרה, ומשמש למשפחת מלכתו בהמת משא. הוא נזכר באושר עת היה סופג את מלקותיו של בן זוגה, המאיצים בו עם השוט בדרכו הארוכה .
הוא נזכר איך היה דוהר בכל המרץ, בגאווה ובאושר והיה מודה בכל פעם ובכל יום על שזכה לשמש להם החל מבהמת משא , סוס רכיבה, עבד ניקיונות , משרת לכל באי ביתה.

הנה עוד מעט , זה יסתיים ולא יהיה עוד.
הוא יימסר לאחרים, ספק כעובד שדה, ספק עבד לזקנה בלה שתדרוש לפנקה בימיה האחרונים.

ושוב נשמע השוט מפלח את האוויר , ושוב שמע את קריאות הכרוז מכריז את המחירים.
ואותו רק ענינו הרגעים היפים , עת היה מוביל את המרכבה אל מרכז הרחבה שמסביב לכנסייה, מפרק מעצמו את האיצול , כורע על ארבע לפניהם לשמש להם דרגש לירידה מהכרכרה.
זכר איך כל כף רגל דרכה ורמסה את גבו .
את האושר וההנאה להירמס על ידם.

הוא היה חוזר למקומו, וממתין לבואם אחרי התפילה.
עומד גאה בין יתר בהמות המשא האנושיים ומשוויץ במלכתו ובני ביתה המיוחדים.

שוב צרב השוט את בשרו, ושוב זכה למעט אושר אחרון מידיה של מלכתו, אולי בפעם האחרונה לצערו.
מלכה משגעת חושים שהיה מוכן למענה לוותר על חלקים מגופו, מנשמתו, והכול למענה.
כמה עצוב היה לדעת שרגעים קשים בכלכלת הבית ייגרמו לו לאבד את האושר הגדול הזה שנפל בחלקו, לשרת בנאמנות את זו מלכתו.

ושוב נשמע הכרוז מכריז על 400 דולר מקומי, ושוב באו הצלפות השוט הנעימות שחרצו עמוק עמוק בבשרו, עקבות של אושר שיעלם ולא יחזור.

הקהל התלהב מהמחיר, נשים צעקניות התווכחו על מה ולמה מותר להמיר מחירו של עבד, בהמת משא אנושי, מנקה ביבים , רכוש עובר לסוחר?
ולמה לא ייפול גם בחלקנו מעוטות היכולת, עבד נאה וקשוח בו נוכל גם אנו להתעלל וליהנות מסבלו , לנצלו בהנאה ולגרום לנו בסבלו, הנאה מרובה בדומה לבעלות ההון העשירות?

שוב נחתו ברצף מספר אין סופי של הצלפות,
ושוב נזכר ברגעים בהם היה גוחן על ארבע לפניהם ביושביהם על הספסל לקראת ערב, עת הבריזות מהים היו מגיעות להנאתם.
איך היו מניחים את רגליהם על גבו , והיו מתרווחים על הספסל המרופד באותן שעות ערב מאוחרות.

את ליטוף ידה בשערו.
איך היה מצווה על ידה עם רדת הערב והעלייה בריגושים, למצוץ ולבלוע את אברו של בן זוגה, לקלוט אותו עמוק אל פיו בשיא הונו, את ידו שהחזיקה בעורפו וקבעה את הקצב, ואת עומק החדירה אל תוך פיו אל תוך גרונו.

את המעבר מבין רגליו אל בין רגליה, שם היה משקיע את לשונו עמוק בנרתיקה.
מלקק ומרטיט את לשונו בתוכה.
מלטף את ירכיה החשופות עם ידיו.
זכר את החיבוק והנשיקות שהיו מתחבקים בזמן שעבר מרגל לרגל,
ממפשעה אחת לאחרת.

את החיבוקים שהצמיד לרעייתו, מלכתו של העבד, בשניות אז פילח הזרם הלבן החמצמץ והחם את גרונו.
את האושר והכבוד שנפל בחלקו לענג אותה ואת בן זוגה של מלכתו.

הוא נזכר ברגעים, בהם לשונו לא פסקה מלרטוט על כפתור התשוקה.
את האושר להרגיש את אפו עמוק בערוותה.
לענג אותה דקות ארוכות של ישיבה רצופה על פניו תוך שהוא משתדל ומצליח באושר להביאה.

וכל זה הולך ויעלם, ריחה , טעם גופה, טעמי ערוותה, טעם רגליה היפות והענוגות.

צער עמוק וייאוש תקף אותו , העמידה המתוחה והמכובדת, קשור בקולרו אל ידה של מלכתו, רק האיצה את השניות האחרונות לפרידתו.

המחיר התקרב ל 500 הדולרים, והיא ידע שמעבר לזה אף גבירה או גביר, לא ישלם את המחיר.

היא התקרבה אליו עם פניה אל הקהל צמא הדם והעונג. סובבה את העבד עם גבו אל הקהל, הורידה את אחת מכפפות ידה, נעצה את חמשת ציפורניה המחודדות והיפות צבועות בצבע האדום והלוהט בגבו, וחרשה עמוקות את הגב לכל אורכו.
לאט, ביסודיות, בתאווה שהלהיטה את אחרונות המתלבטות במחיר.

היד הגיע עד לאחוריו.
היא סובבה את ידה ועלתה לאט לאט לאורך גבו.
עמוק ככל האפשר עד לעורפו, לקול צהלת הבנות והנשים שבקהל.
המחיר המשיך להאמיר.

צחוקן הזכיר לו את צחוקם של ילדתה והחברים, כששירת אותם וריצה אותם, כמו שמלכתו רצתה.

הוא זכר איך הייתה מלטפת אותו מלכתו, כל עולמו, מודה לו על היותו עבד מסור, עם החיוך המיוחד שיש רק בה.

הוא ידע שכל זה יעלם ולא יהיה יותר.
לא ירכבו על גבו, לא יאיצו בו עם השוט ברכיבה בימי ראשון.
הוא לא ינקה יותר את ביתם ואת חדרם, הוא לא יהיה העבד של מלכתו ושל משפחתה.
עולמו חרב עליו , היו אלו השניות האחרונות בו יכריז הכרוז על סיום המכירה.
בעלת הממון , תזכה בחבילה.

צחוקה המתגלגל של מלכתו ייעלם אבל לא יישכח, כזה יהיה גם מנת חלקו מזכר ילדתה היפה ובן זוגה.

היא התקרבה אליו, בחיוך עצוב.
עם כל קשיחותה דמעת פרידה עמדה בזוית עינה.
כמו רצתה לומר שבמכירתו נאלצה , כי לא נשארה בידיה הברירה.

היא תפסה את סנטרו בידה כהרגלה, הוא פיסק את פיו והיא, העבירה בפעם האחרונה את טעמה, את טעם רוקה על לשונו כמתנת פרידה.
שניות ארוכות עמדה שם לידו, יורקת שוב ושוב חופנת את ידה בשערו.

ואז נשמע קולו של הכרוז.
" 490 דולרים פעם ראשונה".
" 490 דולרים פעם שנייה"

500 !!!!!!!!!!!!

נשמע קולו של גבר זר מהקהל.

כל המבטים הופנו אל הקול הקורא.
דממה נפלה על הרחבה.
כולן רצו לדעת מי זה הגבר הרוכש עבד לאהובתו?

שניות ארוכות עברו עת פילס לו הגבר דרכו אל חזית הבמה.
אושר פתאומי הציף את העבד ואת מלכתו.
היה זה בן זוגה לחיים, שרכש מיידה של בת זוגתו את הרכוש, ומסרו לה את העבד הנאמן לאשתו שוב בחזרה, כמתנה ליום הנשואים שחל בשבוע הבא.

צהלות אושר מעולות בקנאה, פרצו מהפיות של כל הגבירות שעמדו בסמוך לבמה.
הכרוז הציע לרצוע את אוזנו של העבד במקום, ולשמש עדות להשתעבדותו לעולם.
צהלות שמחה פרצו מגרונו, הוא התחנן לפני מלכתו ואדונו, והציע את אוזנו לביצוע המשימה במקום.

לא היה אושר בעולם מאושרו של העבד הנרצע למען מלכתו, להמשיך ולשרת אותה ואת בני ביתה עד אחרית ימיו.

בצהלה רבה עוד אוזנו שותתת דם, רתם עצמו העבד לאיצול הכרכרה, ויצא יחד איתם בדהרת שימחה אל מעוזם.


~~~ סוף ~~~

נכתב ע"י פולו