בכאן ועכשיו

הכמיהה הגדולה ביותר שלי , להיכנע לחיים , נמצאת במרחק נגיעה ממני.
אני יודעת שהדרך לרגע הזה ארוכה , קשה , מלמדת ותלולה.
אולי אפילו גם מתישה , אבל נדמה שמשמם בדיוק אותה הכניעה מגיעה.
יודעת שאת עוצמת הרגע שבכניעה אחווה בדיוק לשנייה. כמו אורגזמה.
יודעת שאחר כך הכול יחזור לקדמותו. תחושת ההיי שבכניעה ,
בדיוק כמו כל דבר אחר , הוא רגע חולף.
מכינה את עצמי לקראת הרגע הזה. מה שצריך כדי שלא אפספס אותו.
כמהה , נרגשת , נרעדת , אוהבת. מחכה לו כמו שמחכים לאהוב שילטף.

כל התנהלות הימים האחרונים. השבוע האחרון , כל התחושות שעולות,
הרגשות , הקשיים , הכאבים והפחדים מובילים אותי לאותו רגע מיוחל של כניעה.
ברגע בו בשיא העניינים , בנקודה השורפת של הלהבה ,
כשדווקא אז אני מוצאת את עצמי רגועה – אז אני יודעת.
דווקא בגלל שלתחושת בכאב והבלבול התווספה תחושה של שלווה – אז אני יודעת.
דווקא בגלל שעכשיו אני אמורה להיות הכי בלחץ וחרדה , מקימה חומת הגנה מטורפת ,
ובמקום זאת מרגישה הכי פתוחה , חשופה ונושמת – דווקא בגלל זה אני יודעת.

אני יודעת – יודעת שאני מתחילה לקבל את הרגע הזה כמו שהוא בדיוק.
עם כל מה שיש בו , מכילה אותו ולא מאוימת ממנו.
פוחדת מלהיות לבד , אבל לא נחרדת מזה.
פוחדת שלא להיות נאהבת שוב , אבל לא נרעדת מזה.
פוחדת מלטעות שוב , אבל לא נבהלת מזה.
פוחדת מלהיפגע שוב , אבל לא נעלמת בגלל זה.

והגוף פשוט יודע , המגע של האצבעות אחת בשנייה ,
אורך ועומק הנשימה , העור שמרגיש נעים כל כך ,
התאים הקטנים שפתאום כל כך נרגשים ומורגשים , השפתיים...
הגוף פשוט יודע , קבלת הרגע הזה כמו שהוא בדיוק משמעו כניעה לחיים ,
כניעה למציאות , כניעה לאני כמי ומה שאני , לא עוד מלחמה.
שקט פנימי אין סופי , ריקות.

הרגע הזה יורגש בדיוק לשנייה. יתמוגג ויתפזר באוויר , יחלוף במהירות.
ואני , אני בדרך לכניעה , ככה שגם המחשבה על זה שהרגע המיוחל יחלוף לו מהר מידי
אינה מצליחה לערער את השקט שיש כרגע בפנים.
יודעת שברגע שאחרי הכול יחזור להיות אותו דבר בדיוק , אותו כאב ,
אותו חוסר שקט , אותו כאוס. ובאופן מפתיע גם אותם אני מקבלת בברכה. באותה כמיהה.
הכול כל כך לא בסדר אבל הכי בסדר שיש...

אני בסיעו של סשן , סשן עם עצמי , סשן עם החיים ,
הצפה רגשית , כניעה , והשקט שבסוף...
וכמה אוויר לנשימה אני מוצאת במקום החנוק ביותר שלי... 😃