לפני 13 שנים. 21 בפברואר 2011 בשעה 23:49
על ספת הפסיכולוג היא מספרת את השיגעון שבתוכה. מספרת על הרעשים .
על אלו הלוחשים ברכות נעימה דברים רעים ועל אלה שצועקים.
היא מספרת על פנטזיות סוטות. מספרת לו איך האונס והאלימות שהופגנו כלפיה הפכו עתה
למגרות ומושכות. היא מספרת לו על התחושות שאחרי הפורקן , נראה לה שהיא מאבדת את
שפיותה , שבתוך הראש קורים לה דברים שמעבר לשליטתה , ובתור מישהי שתמיד הייתה
בעלת שליטה עצמית גבוהה היא יודעת כמה שזה נשמע מופרך.
היא מספרת לו על ילדה קטנה , על ערב חג של פסח נעים עם המשפחה.
היא מספרת לו על יום הולדת בים. איך מבין כל הילדים הטובים והיפים בה הוא בחר כבת לוויה
שתהיה לו בין הגלים. הוא לימד אותה איך לא לפחד מהם , להראות להם שהיא יותר חזקה .
ומאז בכל פעם שהיא בים כל גל מכה בה בעוצמה כפולה , עכשיו הוא החזק , מאיים להטביע.
היא מספרת לו על איך היה מזיז לה את בגד הים בעדינות מופלאה , איך המליחות של המים
הקשתה עליו בביצוע המעשה הסוטה , ובכל זאת לא התייאש ועשה בכוח.
מספרת לו על איך זה הרגיש , שכדי להרגיע היה מלטף את גופה הלבן והקטן ונושק.
שנים אחר כך לא תרצה עוד לראות את הים. מבחינתה הוא שותף לקשר השתיקה.
היא מספרת לו והוא שותק. מספרת לו על לילות קייציים ורעש המאוורר, איך בחום כבד כזה
משקל גופו היה כבד כל כך , כבד מידי , חונק. עד עכשיו. נמחצת מכאב , נמחצת מבושה
ומין טיפה של הנאה. היא מספרת לו איך היה מגיע בשקט , מזיז , מכוון ומסדר ,שלא יפריע
חלילה לאחרים , שלא ישמעו או ירגישו ויתעוררו מחלומות נעימים על עולמות רחוקים.
ורק היא בעולם קרוב וכבד לה מידי. עולם שחור וכואב פיזית. מספרת איך היה מלטף לדקה
וישר מחדיר בעוצמה. איך למרות מה שהחוקרת חשבה ואמרה היא ידעה להבדיל בדיוק מוחלט
בין אצבע לאיבר, מספרת לו שבגיל מוקדם מידי כבר למדה שלכאב יש כמה פנים.
והוא , על כיסא הפסיכולוג שלו כבר לא שותק. אומר לה כמה הוא מעריך את האומץ והכוח שיש
בה לספר , שהוא חושב שהיא ממש ראויה להערכה. והיא , על ספת הפסיכולוג , רק רוצה למות ,
לא אמיצה אלא חלשה מידי , לא ראויה , לא רצויה. היא רק רוצה שיפסיק לכאוב לה , שיעלמו
הפנטזיות הרעות, שישקטו הקולות, שיפסיק הכאב , תעבור הבושה , שיימחקו כל הזכרונות ,
כל האשמות.שתפסיק לכעוס ולהאשים את אותה ילדה קטנה שהייתה , ילדה בגוף של אישה .
אישה - ילדה , ספת מטפל גדולה - קטנה , מכילה את גופה אבל לא את כאבה.
אישה - ילדה , מייחלת להחלמתה.
היא מספרת לו על ג'ינג'ית קטנה עם בקבוקים זוהרים בשיער. עם חיוך גדול ואושר בעיניים
שניתן לראות בבירור בכל תמונה. היא מספרת לו על מלאכית בדמות ילדה. קטנה ,
אדמונית שיער עם השמש וזהובה עם הירח. היא מספרת לו על ילדה שנאנסה.
על שברגע אחד נלקחה ממנה ילדותה ותמימותה. על שהוכתה , הושתקה והושפלה.
והיא רק ילדה , אדמונית , ג'ינג'ית עם בקבוקים בשיערה.
ילדה שהיא היום אישה - ילדה.
והיום , שנים אחרי , רוצה לספר לך ,
ואתה , עם כל הנסיון הכל כך עמוק שלך,
עם כל המילים הכל כך נכונות שלך,
עם כל החוצפה והאומץ שלך.
לא , אינני מזלזלת בדרך שעברת.
אינני מקבלת כמובן מאליו את המקום בו אתה נמצא היום.
אבל עדיין , אתה עם כל האמת שבך.
יהיה לי קשה להסביר.
כי לא משנה באיזה מילים אבחר,
לא משנה התיאורים וההסברים שאנסה לתת.
שום דבר , פשוט שום דבר לא יצליח להסביר באמת את התחושה.
את הכאב הזה שמפלח את הגוף בכל פעם שיודעת שלא נלחמתי. שנתתי.
הוא לא היה צריך להילחם בי. נתתי לו בדיוק את מה שאמרת היום.
נתתי לו לאנוס בשקט. וכן , הוא גם יכול היה להרוג אותי .
הוא מעולם לא איים עליי. מעולם לא הפעיל אלימות.
הוא אפילו היה ממש עדין יחסית , הבן זונה.
רגע לפני שחדר עמוק לתוכי הוא ליטף. לחש כמה הוא אוהב.
כמה אני מיוחדת ושווה. כמה שאני שונה. ליקק.
כבר היה עדיף אם היה אלים. ככה הייתי יודעת שזה חסר סיכוי להילחם.
אבל אין מילה שתסביר את התחושה הנוראית שבידיעה
בהבנה ובהרגשה שבגוף שהוא אנס אותי בשקט וברומנטיות.
שלא היה לו התנגדות מצידי להילחם בה. שלא נלחמתי בו בעצמי.
ועכשיו , היום , כמהה לכאב. לא יכולה לסבול את העדינות.
מתענגת מהמכה. מהצעקה . מהרעד. לא יכולה לסבול ליקוק עדין.
אני זונה. הייתי כזו לפנייך רק שלא הסכמתי לראות.
אני זונה שנותנת. זונה שנהנת מההשפלה. מהריצוי.
זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב!!
והיום זה גם מה שאני רוצה לעשות. עבורך.
[/code]
