סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בכאן ועכשיו

הכל חדש , מתרגלת ללגיטימיות שבעיניין...
מילים של מי שאני כאן ועכשיו...
כשכאן ועכשיו גם הם נתון משתנה...
לפני 13 שנים. 14 בפברואר 2011 בשעה 20:13




אני פונה אליך כי יודעת שאתה אי שם .
אני פונה אלייך בעקבות קריאה חרישית שלך שאזכור.
אני פונה אלייך מתוך מקום קטן של דאגה. מקווה שתשמע.
הופעת בחיי אחרי שנים שבהן לא יכולתי לראות.
הופעת בחיי בשנייה והפכת את עולמי.
הארת לי את האור שבפנים , מאז לא יכולה עוד לחזור לאחור.
היית , ועדיין , משענת ברגעים של סחרחורת. יד תומכת.
ליווית אותי בעדינות ברגעים של ערפל , יחד מגששים באפלה .

פונה אלייך כדי לומר תודה.
תודה על שהראית לי את דרכי מחדש. והיא קסומה .
תודה על שהעלית חיוך של אמונה ואהבה . וזה ממלא כל כך.
תודה על שלא הרפית גם כשהיה קשה. וזה לא מובן מאליו עבורי.
תודה על שאתה כל כך מקבל , סופג , מכיל ורך כשצריך. וזה כל כך חשוב.
תודה על שכאבת איתי בשקט , וזה מורגש לי בכל הגוף.
תודה על שידעת מתי ללחוש ומתי לצעוק. כמה שאתה מכיר אותי 😄

בזכותך תחושה של חופש תפסה את מקומה של האסירה.
בזכותך תחושה של אהבה תפסה את מקומה של האימה.
בזכותך הכאן ועכשיו תפס את מקום הפחד. (רוב הזמן 😄 )
בזכותך תחושה של אמונה תפסה את מקום הייאוש.
בזכותך תחושת השיחרור תפסה את מקום המחנק.

עוצמת עיניים ,
פורשת ידיי לאוויר הנעים ,
כנועה.

תודה לך , ניצוץ אלוהי שבתוכי...
ניצוץ של אמונה,
ניצוץ של כניעה מוחלטת ,
ניצוץ של חופש.

ניצוץ החיים.



ושיהיה חג אהבה ש... שפשוט יהיה :-))))
לפני 13 שנים. 9 בפברואר 2011 בשעה 12:30

כאן ועכשיו ...
כאן ועכשיו ...
כאן ועכשיו ...
כאן ועכשיו ...

שנים שאני לא חיה בכאן ועכשיו כמו שהייתי רוצה.
שנים שאני חיה בפחדים , כאבים , טראומות וזכרונות העבר.
שנים שאני חיה בלחץ וחרדה מהעתיד .
אף פעם לא בכאן ועכשיו.
לא ברגע הזה. לא בנשימה הרגעית הזו.
ואני חייבת לשתף אותכם שהרגע הזה הוא המתנה הכי גדולה שיש לנו.
ההבנה שהרגע הזה קורה בדיוק כמו שאמור לקרות ,
ההבנה שהרגע הזה מכיל את כל אשר רצינו ,
הקבלה של הרגע הזה בדיוק כפי שהוא , עם כל מה שיש בו ,
הכניעה... אאאחחח... הכניעה שמגיעה יחד עם ההבנות הללו.
רגע של אורגזמה עם היקום.. :)))

כאן ועכשיו ...
כאן ועכשיו ...
כאן ועכשיו ...
כאן ועכשיו ...

שנים שאני לא חיה בכאן ועכשיו.
לא יודעת לראות ולהנות מהפרחים שבדרך , ממוקדת מטרה:
למנוע את כאבי העבר , ולרצות אחרים רק כדי שיאהבו בעתיד.
שנים שאני לא חיה בכאן ועכשיו.
לא נושמת את הרגע , השנייה , ונותנת למלא אותי באור.
עבר , עתיד , עבר , עתיד.

היום אני יכולה לשתף בזה שזכיתי לחוות רגעים קטנים של כאן ועכשיו.
רגעים קטנים בהם שום דבר כבר לא רלוונטי מספיק כדי שאתרגש ממנו,
רגעים קטנים בהם אין כלום שם בתוך הראש, לא שיפוט , לא ריצוי , כלום. ריק.
והרגעים הקטנים הללו שווים כל כך. שווים את הדרך שלפעמים כל כך מייגעת.

כניעה.
כניעה לך.
כניעה לעצמי. למי שאני.
כניעה למציאות.
אורגזמה !!!

ולך , הרואה ואינו נראה.
הנה תשובה : כן , אני עושה את זה גם בשביל האהבה שמגיעה בסוף.
אתה יודע מה ? אני גם ממש בסדר עם זה..
אני עושה את זה כי יש לי דפקט שכזה. כי רק שם ...
אחרי כל הריצוי , אחרי שכאבתי פיזית , אחרי שהושפלתי , אחרי שצעקתי ובכיתי
אבל גם חייכיתי , אהבתי והתענגתי...
אחרי כל זה ... בסוף הדבר הזה שלפעמים מרגיש כמו מחול מטורף,
אחרי זה מרגישה כל כך ראויה לאהבה.
מרגישה ראוייה עם עצמי.
כל אהבה שחוויתי עד כה הייתה עם אינטרס מודחק.
ודווקא שם אני חווה את האהבה שמרגישה לי בכל תא בגוף.
עוטפת , מחממת ומענגת כל סנטימטר בעור.
שם אני אוהבת את עצמי. שם אני חווה רגע של כאן ועכשיו
וכל כולו אהבה !!! אני ראויה !!!! 😄
ולך , תודה. על שאתה.
ובכאן ועכשיו אוהבת וכייף לי :-)))

לפני 13 שנים. 6 בפברואר 2011 בשעה 23:50

כבר שנים שמתענגת מהמחשבה.
זה כבר שנים שמפטנזת עלייך , זה שהולך מאחורי בחשיכה.
כבר שנים שעלייך אני חושבת כשאת עצמי אני מענגת.
כבר שנים שהגוף נרגש מהידיעה שאתה שם.
כבר שנים שהלב בכמיהה אין סופית,
כמיהה לאותה השנייה שיחסיר פעימה מפחד והתרגשות מנוכחותך.
כבר שנים שמרגישה אותך נושף קלות בעורפי בכל דרך חשוכה.

מפנטזת עלייך תופס בחוזקה ומושך.
סותם לי את הפה שלא אצרח את נשמתי,
מצמיד , מועך, מכאיב, אוחז בכוח וצועק.
מפנטזת עלייך , זה שחודר בכוח, מכאיב אונס.
זה שייגמור וישאיר אותי מוטלת, שבורה ומדממת .חפץ.

מפנטזת עלייך אנס קר ואכזר.
תמיד היית שם איתי. גם כשהכי ניסו.
מפנטזת עליך זר מנוכר.
בכל לילה , בכל דרך חשוכה , בכל טרמפ
בכולם אתה שם.
אני שלך כבר מזמן , מלאך אפל.
בוא ותשלים את המשימה שהחלה מזמן.
בוא ותסגור את המעגל שנפתח.
בו ותיקח ממני את החצי שנותר.

תכאיב , תמעך , תצעק , תסטור ,
תשפיל , תפצע , תלקק ותגרום לבחילה ,
תחדור , חזק , כואב , ללא מחשבה או דאגה לי ,
תחדור חזק וישרוף את כולי.
תאנוס את גופי עד שירעד מכאב , ממלחמה , מייאוש.

לך , אנס יקר שלי , כבר שנים שאתה שם איתי.
כבר שנים שמחכה שוב רק לרגע הנכון.
חושך עכשיו.

לך , אנס יקר שלי ,
מצפה , מחכה , נרעדת ונרגשת.
מחכה להופעתך.


ואל תגידו לאף אחד אבל ממש עצוב לי...

לפני 13 שנים. 31 בינואר 2011 בשעה 16:25

כשניפגש בקרוב ,
אל תאהב אותי בחיבוק של שלום ,
אל תרכך אותי עם מילים נעימות.
כשניפגש בקרוב ,
אל תאהב אותי בליטוף עדין על כל איבר.
אל תפנק אותי בליקוקים חמימים באוזן.
כשניפגש שוב בקרוב ,
אל תמלא אותי בתשוקה , על אף שבוערת בשנינו.
אל תנשק בשפתיים מעריצות כל פיסת עור שבי.
כשניפגש שוב בקרוב ממש ,
אל את תרגיש אותי דרך מגע של אהבה,
אל תלחש לי כמה אני יפה , סקסית וכמה שלך ...

כשניפגש שוב ממש בקרוב ,
תהיה לי רק אתה. בלי מטרה , בלי יעד סופי חדש או ישן.
תאהב אותי בפשוטות. תכיל אותי. את כאבי השקט כל כך.
לא יודעת עוד לבכות לידך. תכיל אותי כמו שאני.
איך שלא אגיע . תכיל אותי בהתפרקותי.
תחבק חיבוק חזק כל כך שלא אוכל לברוח.
תהיה לי שקט ומפלט מהמגע ששורף לי עכשיו כל כך .
תלטף ראשי כדי שאוכל סוף סוף לישון.

כשניפגש שוב אל תהיה לי התשוקה.
אל תהיה לי פסגת הסיפוק המיני.
אל תהיה הדמות הסקסית שכמהה כל כך .
תהיה לי אתה . בשבילי.

לכשניפש שוב ממש בקרוב ,
תחינה לי אחת אליך.
תאהב אותי בשקט. בלי מילים.
עכשיו כואב ,
תיכף אבוא ,
ואתה ,
תהאב אותי בחברות. נפש לנפש.
פשוט תהיה.

בבקשה.

לפני 13 שנים. 21 בינואר 2011 בשעה 13:56

הכמיהה הגדולה ביותר שלי , להיכנע לחיים , נמצאת במרחק נגיעה ממני.
אני יודעת שהדרך לרגע הזה ארוכה , קשה , מלמדת ותלולה.
אולי אפילו גם מתישה , אבל נדמה שמשמם בדיוק אותה הכניעה מגיעה.
יודעת שאת עוצמת הרגע שבכניעה אחווה בדיוק לשנייה. כמו אורגזמה.
יודעת שאחר כך הכול יחזור לקדמותו. תחושת ההיי שבכניעה ,
בדיוק כמו כל דבר אחר , הוא רגע חולף.
מכינה את עצמי לקראת הרגע הזה. מה שצריך כדי שלא אפספס אותו.
כמהה , נרגשת , נרעדת , אוהבת. מחכה לו כמו שמחכים לאהוב שילטף.

כל התנהלות הימים האחרונים. השבוע האחרון , כל התחושות שעולות,
הרגשות , הקשיים , הכאבים והפחדים מובילים אותי לאותו רגע מיוחל של כניעה.
ברגע בו בשיא העניינים , בנקודה השורפת של הלהבה ,
כשדווקא אז אני מוצאת את עצמי רגועה – אז אני יודעת.
דווקא בגלל שלתחושת בכאב והבלבול התווספה תחושה של שלווה – אז אני יודעת.
דווקא בגלל שעכשיו אני אמורה להיות הכי בלחץ וחרדה , מקימה חומת הגנה מטורפת ,
ובמקום זאת מרגישה הכי פתוחה , חשופה ונושמת – דווקא בגלל זה אני יודעת.

אני יודעת – יודעת שאני מתחילה לקבל את הרגע הזה כמו שהוא בדיוק.
עם כל מה שיש בו , מכילה אותו ולא מאוימת ממנו.
פוחדת מלהיות לבד , אבל לא נחרדת מזה.
פוחדת שלא להיות נאהבת שוב , אבל לא נרעדת מזה.
פוחדת מלטעות שוב , אבל לא נבהלת מזה.
פוחדת מלהיפגע שוב , אבל לא נעלמת בגלל זה.

והגוף פשוט יודע , המגע של האצבעות אחת בשנייה ,
אורך ועומק הנשימה , העור שמרגיש נעים כל כך ,
התאים הקטנים שפתאום כל כך נרגשים ומורגשים , השפתיים...
הגוף פשוט יודע , קבלת הרגע הזה כמו שהוא בדיוק משמעו כניעה לחיים ,
כניעה למציאות , כניעה לאני כמי ומה שאני , לא עוד מלחמה.
שקט פנימי אין סופי , ריקות.

הרגע הזה יורגש בדיוק לשנייה. יתמוגג ויתפזר באוויר , יחלוף במהירות.
ואני , אני בדרך לכניעה , ככה שגם המחשבה על זה שהרגע המיוחל יחלוף לו מהר מידי
אינה מצליחה לערער את השקט שיש כרגע בפנים.
יודעת שברגע שאחרי הכול יחזור להיות אותו דבר בדיוק , אותו כאב ,
אותו חוסר שקט , אותו כאוס. ובאופן מפתיע גם אותם אני מקבלת בברכה. באותה כמיהה.
הכול כל כך לא בסדר אבל הכי בסדר שיש...

אני בסיעו של סשן , סשן עם עצמי , סשן עם החיים ,
הצפה רגשית , כניעה , והשקט שבסוף...
וכמה אוויר לנשימה אני מוצאת במקום החנוק ביותר שלי... 😃


לפני 13 שנים. 12 בינואר 2011 בשעה 0:14

דברים מקבלים משמעות שונה.
מה שפעם היה כל כך אסור ולא מוסרי מצידי לחשוב עליו
הופך לפנטזיה כמעט לגיטימית.

בחשש מסויים , עדיין , מאכזבה , שאולי עוד תבוא
אני מרשה לעצמי להתענג על זה שמצאתי לי מקום.
מצאתי את עצמי בתוך עצמי. קצת . . .
מצאתי מקום בו אני יכולה להיות אני וללא שפיטה.
מצאתי מקום בו מה שנותר לי לעשות זה לתת לתחושה הנעימה שבריצוי
לעטוף את כולי , למלא כל חלקיק בגוף בתחושה טובה.

אני מי שאני , ופה זה כל כך בסדר.

כשהעיניים עצומות השופטים הפנימיים מושתקים כמעט בכלל.
ללא שום שליטה על מה הולך לקרות , ללא שום הכנה למה עכשיו -
כל שנותר לי הוא להיכנע.
בתוך תחושת המחנק הזו , בזמן שהמחשבות שרצות בראש הן על
כך שהחיים שלי בידיים שלו , ואני בקושי ממש מכירה אותו , בתוך התחושה הזו -
כל שנותר לי הוא להיכנע.
בתוך הכאב הפיזי שבכל פעם מגיע לשיאים חדשים -
כל שנותר לי הוא להיכנע.

ולראשונה בחיי אני מגלה שתחושת הכניעה הזו ממלאת אותי באהבה.
שם , במקום הזה בדיוק , איפה שאני אינני אני אני הכי אני שיש.
שם , במקום בו הכניעה מוחלטת , אני מצליחה להרפות מהכל, פשוט כי כלום לא רלוונטי.
שם , במקום בו אני ריקה כל כך גיליתי תחושת מלאות שלא ידעתי קודם.

תחושת ריחוף וניתוק נעים ממלאת את מקומו של הפחד והכאב.
תחושת האמון בעצמי , בו , בטבע , באין סוף ובסוף המוחלט יוצרות לי אויר חדש לנשימה.
וכשאני נושמת אותו הגוף שלי ישר יודע , זו נשימה כמו שמעולם לא הייתה.
כשידיו סביב צווארי , אוחזות ולוחצות בחוזקה אני הכי חנוקה. אין לי טיפת אויר לנשימה
ודווקא אז הריאות מתמלאות , הגוף מתמלא בחיות שלא בטוח שהייתה שם לפני.

אולי , אולי , רק אולי מצאתי מקום בו זה ממש בסדר.

מקום בו אני לא עוף מוזר וסוטה
מצאתי מקום שבו אני יכולה להיות אני בלי להרגיש אשמה חברתית ומצפונית.
כנראה כבר התמכרתי , תחושת הכניעה המוחלטת והנעימה.
תחושת הסיפוק שבריצוי , הייתי ילדה טובה 😃

שם אני מרצה , שם אני כנועה , נשלטת ... מבחירה !

במקום בו אני מוותרת עליי ומפקידה את עצמי בידיו , דווקא שם גיליתי אותי מחדש.
שם הרווחתי אותי מחדש. . .

אולי , אולי , רק אולי מצאתי לי מקום. אהבה. דלת חדשה. אולי...
בנתיים עוצמת עיניים ומתענגת על התחושה הנעימה שבמחשבה...
[i]