חודשיים קדמו לפגישה הזאת. הכל כבר דובר, הרצונות של שנינו תואמים.
ועדיין, כשהדלת של הצימר נסגרה מאחוריה, חוסר הנוחות היה ניכר. נישקתי אותה כדי להרגיע אותה, ובקול יציב אמרתי לה ״תעמדי מול המיטה״.
היא לא עמדה כמו נשלטת. המבט שלה היה מלא באדרנלין, זז ממקום למקום, כמו כל הגוף שלה.
אני צריך להיות סבלני איתה. זה חדש לה. אבל היא טבעית, אתן לה את הצ׳אנס שלה.
״תעמדי כמו שאני מצפה ממך, את יודעת איך. ידיים מאחורי הגב״.
״ואו, אני לא מאמינה שאני פה״ היא מלמלה.
״את לא מדברת בלי שפונים אלייך. מה שאת צריכה לעשות זה פשוט לבצע את ההכי טוב שלך ולענות נכון״
״אוקיי״
״אין יותר אוקיי. מעכשיו ועד שהדלת הזאת תפתח שוב, זה יהיה כן, אדוני״.
״כן אדוני״ היא אמרה סוף סוף ולא בצורה שגרמה לי להאמין לה.
נעמדתי מולה, הצבעתי אל המטפחת על הראש שלה ואמרתי ״מולי את לא צריכה את זה. תורידי אותה״
״אתה לא תאהב את מה שתראה״ היא ענתה והתחילה לשחרר אותה. תפסתי את היד שלה ״מאיפה החוצפה לדבר? מאיפה החוצפה לנחש מה אני אוהב ומה לא? ושוב פעם שכחת שעכשיו את שייכת לי...״
״סליחה, אדוני״, היא ניסתה להגיד באומללות.
״המילה סליחה לא תצא לך מהפה יותר. על הטעויות שלך את תשלמי את המחיר המלא. גם על הטעות הזאת, בהמשך...״
ה״כן, אדוני״ שהגיעה היה יותר קרוב למטרה. מתחת למטפחת היה שיער שטני מטולטל. היא זרקה את המטפחת ברשלנות הצידה, סידרה את השיער בערך וחזרה להיות עם ידיים מאחורי הגב.
״תיישרי את העמידה שלך, אני רוצה לראות אותך זקופה״
היא התיישרה קצת. אבל זה לא היה זה. העמידה שלה הייתה חסרה את האמירה של ״הנה אני, עומדת כאן לרשותך ומוכנה לתת לך הכך״.
התחלתי קצת לדאוג בליבי שהיא לא תהיה מסוגלת לעבור את המשוכה הראשונה.