נדבר רגע על הארון של השליטה. הארון הזה שבנוי מקירות של נישואין וניליים, עם אישה ונילית שאיתה אני משתף בית כבר מספר דו ספרתי של שנים, ילדים, פרנסה, חברים...
הארון הזה שבנוי כל כך טוב, נוח, מלא בבגדים שעוזרים לסביבה לקבל אותי.
לפעמים אני פותח חריץ בדלת, מציץ מהארון החוצה. מאפשר ליצר השליטה שלי לחלום על החיבור הזה, שימלא לי את הנפש. הפשטות של מבט לתוך העיניים למי שמשויכת לי, המיליון מילים ורגשות שעוברות ברגע בנינו. הכניעה שלה בפני מי ששומר עליה. הפתיחות שלה בפני היכולת שלי לגעת בכל רובד שלה.
איך אני מסביר לאישה בבית מה שלא נמצא ב-DNA שלה להבין? אסור לי לדחוף אותה למקום הזה, היא תמצא בו רק חושך. אותו מקום שאחרת תפרח ותגדל מתחת לאור שיצא ממני.
אני תוהה איך יש כל כך מעט במצבי פה, הפורום שנפשות הבדסמ נאספים לדון ברומו של עולם. הרי רובינו בוחרים את הפרטנר לחיים בגילאי ה20 שלנו, רובנו נותנים משקל גדול להתאמות שונות ומשונות.
״היא אוהבת מוזיקה טובה״.
״היא תהיה אמא טובה״
״אני אוהב אותה״
הכל נכון. אבל היצר השליטה שהוזנח לא יעלם. הוא חלק מהנפש, עמוק בפנים. רוצה למלא את הייעוד המיוחד, אולי המיוחד ביותר שנמצא בי. אני יודע שיש עוד כמוני. פה, בחוץ, בכל מקום. נשים, גברים שנושאים את המנעול של מפתח שלי, שיכולים להשלים את עולם השליטה שלנו ליחידה שלמה ועגולה. מוביל ומובלת. שולט ונשלטת. מורה ותלמידה.
איפה אתם, אנשים שמתחבאים בארון?