כאן את שייכת

היא מספרת לי על הסדר יום שלה ואני נשאר בלי אוויר. מחזיקה ביד 30 חוטים בו זמנית, היא מג׳נגלת ומתקתקת משימות. חורצת גורלות בעבודה, פותרת בעיות בבית, נהגת מונית לילדים, מתנדבת במועצת ההורים הארצית... היא לא מזניחה את עצמה, הולכת לחד״כ ושומרת על תזונה בריאה, נראית מצוין. כל זה תוך מעקב של מה קורה בעולם ומה הטרנד הבא. 

״אני לא הנשלטת הטיפוסית שלך״, היא כותבת קצת מובכת וקצת בגאווה עצמית על הישגיה.

אני מחייך מהצד השני של הואטסאפ ״קטנה שלי, את בדיוק הנשלטת הטיפוסית שאני מחפש״.

היא מגיבה לי עם לב אבל היא לא משוכנעת. למה אישה גדולה מהחיים כמוה נמשכת כמו פרפר לאש שאני מראה לה על כף ידי? 

״את כמו רוח חזקה, לפעמים אפילו סערה. יש בך המון כוח ואנרגיה, יש בך עוצמות שקשה לתאר. ואני... אני יציב כמו סלע. אני יושב על האדמה ולא ניתן להזיז אותי, צריך בשביל זה רעידת אדמה אמיתית. אבל האש שלי צריכה חמצן, אוויר, רוח. צריכה אותך, עם כל עוצמות שלך, להפיח בי האוויר לנשמה. ואני יודע שאת צריכה את העמוד הזה, סביבו את יכולה להסתובב עד שהוא עוצר אותך, רק לרגע. אך הרגע הזה יאפשר לך להיות את במהותך. לנקות את עצמך מהכל. לאפשר לך להתמלא באנרגיה חדשה...״

״מה המהות שלי? למה רק לרגע? אני כל כך צריכה את זה...״, היא תוהה בכתב.

״קשה להבטיח יותר מרגע אחד כי אנחנו חיים בשביל הרגעים. המהות שלך נמצאת עמוק עמוק בתוכך. כדי להגיע אליה צריך להוריד שכבה אחר שכבה, לכבות את כל הרעש שמסביב. לעצור את הרוח. עד שנתחיל לגעת במהות. עד שתראי את המהות שלי מולך, הצד השני של המטבע שלנו. יין יאנג מאלמנטים הפוכים שנועדו להיות ביחד״

היא מסכימה אותי. כשאני קורא לה ״קטנה שלי״, היא יודעת כמה הצורך שלי בה אינסופי. אני יודע איך המילים האלה גורמות לה לשחרר מעצורים ולחלום. כי מי לא רוצה להשאר רק במהות שלו/שלה לרגע?

אחד הצרכים החזקים אצלי זה לדעת שהיא שלי. אבל מה זה אומר? אין מסמך שיכול לתאר שייכות, לא כמו רישום בטאבו. מסמך זה משהו שדורש הסכמות וכללים וסיבוכים ובית משפט. לא, בנינו יש חוזה שהוא לא כתוב, ואפילו לא צריך לדבר עליו. השייכות היא באוויר, בכל רכע ורגע. היא לא קיימת בעבר או בעתיד, שייכות היא כאן ועכשיו. מה שהיה הופך לזיכרון ומה שיהיה הוא רק רעיון.

כשאני מסמן אותה, אני יודע שהיא שלי.

כשאני גומר בפה שלה, הטעם של הזרע שלי זה הטעם של הבעלים שלה. על הלשון שלה, היא הרגישה אותי מגיע לסיפוקי, ואז הטעם שלי התפרץ לתוכה.

כשאני משתין עליה, כשהזרם החם יורד על העור שלה, הריח העדין שלי עופף אותה.

כשאני משאיר את הסימן של כף היד שלי על התחת החשוף שלה. או על השד השמאלי. אין ספק שמי שהשאיר את הסימן הוא זה שמוביל אותה.

כל פעם שהיא פונה אלי, כל פעם שהיא אומרת ״אדוני״, היא מסמנת את עצמה.

כמו כל גבר, אני נהנה שאני גומר. אני יכול לצאת לפאב, לפגוש אישה שתרד לי בשירותים ולהשפריץ את עצמי בפה שלה. עם זאת ששייכת לי, אותו אקט מיני פשוט שווה פי מיליון. עוד מדרגה למרחב שנמצא כאן ועכשיו, המרחב בו היא שלי.

כשאני מסתכל בעינייה, אני רוצה לראות את התניה בועטת בה. ״הטעם של הבעלים שלי בפה. הסימן שלו.״. אני רוצה אותה נכנעת לתחושה של השייכות, מחבקת אותה, נכנסת למקום הזה שבו היא מסומנת. כי היא שייכת.

נדבר רגע על הארון של השליטה. הארון הזה שבנוי מקירות של נישואין וניליים, עם אישה ונילית שאיתה אני משתף בית כבר מספר דו ספרתי של שנים, ילדים, פרנסה, חברים...

הארון הזה שבנוי כל כך טוב, נוח, מלא בבגדים שעוזרים לסביבה לקבל אותי.

לפעמים אני פותח חריץ בדלת, מציץ מהארון החוצה. מאפשר ליצר השליטה שלי לחלום על החיבור הזה, שימלא לי את הנפש. הפשטות של מבט לתוך העיניים למי שמשויכת לי, המיליון מילים ורגשות שעוברות ברגע בנינו. הכניעה שלה בפני מי ששומר עליה. הפתיחות שלה בפני היכולת שלי לגעת בכל רובד שלה.

איך אני מסביר לאישה בבית מה שלא נמצא ב-DNA שלה להבין? אסור לי לדחוף אותה למקום הזה, היא תמצא בו רק חושך. אותו מקום שאחרת תפרח ותגדל מתחת לאור שיצא ממני.

אני תוהה איך יש כל כך מעט במצבי פה, הפורום שנפשות הבדסמ נאספים לדון ברומו של עולם. הרי רובינו בוחרים את הפרטנר לחיים בגילאי ה20 שלנו, רובנו נותנים משקל גדול להתאמות שונות ומשונות.

״היא אוהבת מוזיקה טובה״.

״היא תהיה אמא טובה״

״אני אוהב אותה״

הכל נכון. אבל היצר השליטה שהוזנח לא יעלם. הוא חלק מהנפש, עמוק בפנים. רוצה למלא את הייעוד המיוחד, אולי המיוחד ביותר שנמצא בי. אני יודע שיש עוד כמוני. פה, בחוץ, בכל מקום. נשים, גברים שנושאים את המנעול של מפתח שלי, שיכולים להשלים את עולם השליטה שלנו ליחידה שלמה ועגולה. מוביל ומובלת. שולט ונשלטת. מורה ותלמידה.

איפה אתם, אנשים שמתחבאים בארון?

חודשיים קדמו לפגישה הזאת. הכל כבר דובר, הרצונות של שנינו תואמים.

ועדיין, כשהדלת של הצימר נסגרה מאחוריה, חוסר הנוחות היה ניכר. נישקתי אותה כדי להרגיע אותה, ובקול יציב אמרתי לה ״תעמדי מול המיטה״.

היא לא עמדה כמו נשלטת. המבט שלה היה מלא באדרנלין, זז ממקום למקום, כמו כל הגוף שלה. 

אני צריך להיות סבלני איתה. זה חדש לה. אבל היא טבעית, אתן לה את הצ׳אנס שלה.

״תעמדי כמו שאני מצפה ממך, את יודעת איך. ידיים מאחורי הגב״.

״ואו, אני לא מאמינה שאני פה״ היא מלמלה.

״את לא מדברת בלי שפונים אלייך. מה שאת צריכה לעשות זה פשוט לבצע את ההכי טוב שלך ולענות נכון״

״אוקיי״

״אין יותר אוקיי. מעכשיו ועד שהדלת הזאת תפתח שוב, זה יהיה כן, אדוני״.

״כן אדוני״ היא אמרה סוף סוף ולא בצורה שגרמה לי להאמין לה.

נעמדתי מולה, הצבעתי אל המטפחת על הראש שלה ואמרתי ״מולי את לא צריכה את זה. תורידי אותה״

״אתה לא תאהב את מה שתראה״ היא ענתה והתחילה לשחרר אותה. תפסתי את היד שלה ״מאיפה החוצפה לדבר? מאיפה החוצפה לנחש מה אני אוהב ומה לא? ושוב פעם שכחת שעכשיו את שייכת לי...״

״סליחה, אדוני״, היא ניסתה להגיד באומללות.

״המילה סליחה לא תצא לך מהפה יותר. על הטעויות שלך את תשלמי את המחיר המלא. גם על הטעות הזאת, בהמשך...״

ה״כן, אדוני״ שהגיעה היה יותר קרוב למטרה. מתחת למטפחת היה שיער שטני מטולטל. היא זרקה את המטפחת ברשלנות הצידה, סידרה את השיער בערך וחזרה להיות עם ידיים מאחורי הגב.

״תיישרי את העמידה שלך, אני רוצה לראות אותך זקופה״

היא התיישרה קצת. אבל זה לא היה זה. העמידה שלה הייתה חסרה את האמירה של ״הנה אני, עומדת כאן לרשותך ומוכנה לתת לך הכך״.

התחלתי קצת לדאוג בליבי שהיא לא תהיה מסוגלת לעבור את המשוכה הראשונה.