היא מספרת לי על הסדר יום שלה ואני נשאר בלי אוויר. מחזיקה ביד 30 חוטים בו זמנית, היא מג׳נגלת ומתקתקת משימות. חורצת גורלות בעבודה, פותרת בעיות בבית, נהגת מונית לילדים, מתנדבת במועצת ההורים הארצית... היא לא מזניחה את עצמה, הולכת לחד״כ ושומרת על תזונה בריאה, נראית מצוין. כל זה תוך מעקב של מה קורה בעולם ומה הטרנד הבא.
״אני לא הנשלטת הטיפוסית שלך״, היא כותבת קצת מובכת וקצת בגאווה עצמית על הישגיה.
אני מחייך מהצד השני של הואטסאפ ״קטנה שלי, את בדיוק הנשלטת הטיפוסית שאני מחפש״.
היא מגיבה לי עם לב אבל היא לא משוכנעת. למה אישה גדולה מהחיים כמוה נמשכת כמו פרפר לאש שאני מראה לה על כף ידי?
״את כמו רוח חזקה, לפעמים אפילו סערה. יש בך המון כוח ואנרגיה, יש בך עוצמות שקשה לתאר. ואני... אני יציב כמו סלע. אני יושב על האדמה ולא ניתן להזיז אותי, צריך בשביל זה רעידת אדמה אמיתית. אבל האש שלי צריכה חמצן, אוויר, רוח. צריכה אותך, עם כל עוצמות שלך, להפיח בי האוויר לנשמה. ואני יודע שאת צריכה את העמוד הזה, סביבו את יכולה להסתובב עד שהוא עוצר אותך, רק לרגע. אך הרגע הזה יאפשר לך להיות את במהותך. לנקות את עצמך מהכל. לאפשר לך להתמלא באנרגיה חדשה...״
״מה המהות שלי? למה רק לרגע? אני כל כך צריכה את זה...״, היא תוהה בכתב.
״קשה להבטיח יותר מרגע אחד כי אנחנו חיים בשביל הרגעים. המהות שלך נמצאת עמוק עמוק בתוכך. כדי להגיע אליה צריך להוריד שכבה אחר שכבה, לכבות את כל הרעש שמסביב. לעצור את הרוח. עד שנתחיל לגעת במהות. עד שתראי את המהות שלי מולך, הצד השני של המטבע שלנו. יין יאנג מאלמנטים הפוכים שנועדו להיות ביחד״
היא מסכימה אותי. כשאני קורא לה ״קטנה שלי״, היא יודעת כמה הצורך שלי בה אינסופי. אני יודע איך המילים האלה גורמות לה לשחרר מעצורים ולחלום. כי מי לא רוצה להשאר רק במהות שלו/שלה לרגע?