אחד הצרכים החזקים אצלי זה לדעת שהיא שלי. אבל מה זה אומר? אין מסמך שיכול לתאר שייכות, לא כמו רישום בטאבו. מסמך זה משהו שדורש הסכמות וכללים וסיבוכים ובית משפט. לא, בנינו יש חוזה שהוא לא כתוב, ואפילו לא צריך לדבר עליו. השייכות היא באוויר, בכל רכע ורגע. היא לא קיימת בעבר או בעתיד, שייכות היא כאן ועכשיו. מה שהיה הופך לזיכרון ומה שיהיה הוא רק רעיון.
כשאני מסמן אותה, אני יודע שהיא שלי.
כשאני גומר בפה שלה, הטעם של הזרע שלי זה הטעם של הבעלים שלה. על הלשון שלה, היא הרגישה אותי מגיע לסיפוקי, ואז הטעם שלי התפרץ לתוכה.
כשאני משתין עליה, כשהזרם החם יורד על העור שלה, הריח העדין שלי עופף אותה.
כשאני משאיר את הסימן של כף היד שלי על התחת החשוף שלה. או על השד השמאלי. אין ספק שמי שהשאיר את הסימן הוא זה שמוביל אותה.
כל פעם שהיא פונה אלי, כל פעם שהיא אומרת ״אדוני״, היא מסמנת את עצמה.
כמו כל גבר, אני נהנה שאני גומר. אני יכול לצאת לפאב, לפגוש אישה שתרד לי בשירותים ולהשפריץ את עצמי בפה שלה. עם זאת ששייכת לי, אותו אקט מיני פשוט שווה פי מיליון. עוד מדרגה למרחב שנמצא כאן ועכשיו, המרחב בו היא שלי.
כשאני מסתכל בעינייה, אני רוצה לראות את התניה בועטת בה. ״הטעם של הבעלים שלי בפה. הסימן שלו.״. אני רוצה אותה נכנעת לתחושה של השייכות, מחבקת אותה, נכנסת למקום הזה שבו היא מסומנת. כי היא שייכת.