אתמול נשאלתי אם אני מעשנת, מה שגרם לי לחלוק עם השואל את החיבה שלי לכף יד כמאפרה וכוויות על הירכיים.
ומאז, זה לא מניח לי.
אני רוצה לשבת על הבר, לשתות לשוכרה. על הירך שלי תשהה בעדינות כף היד שלו, פרושה כלפי מעלה ולשם אאפר, כשאסיים את הסיגריה אסמן לו במגע רופף עם הגחלת בכרית כף היד והוא ייקח ממני את הסיגריה ויכבה אותה במאפרה. אחרי שהוא ישטוף את כף היד הוא יוכל ללטף אותי בעדינות הרגילה שלו.
בין מבט כואב ומסומם אחד למשנהו נדבר.
בשלב מסויים אבקש ממנו ללוות אותי לשירותים, הוא יחכה לי בחוץ וכשאסיים אפתח את הדלת, הוא ייכנס לתא וירד לרצפה כדי לנקות אותי. ופשוט ללקק.
ואז עוד משקה או שניים, ועוד סיגריה או שתיים.
בדרך הביתה אבקש ממנו לעצור במקום צידי ואדליק את הסיגריה האחרונה להערב. איתה אכתוב את שמי בכוויות עגולות ועדינות על הירך שלו, שיזכור שהוא שלי.
בעצם, אני לא חושבת שהוא שוכח את זה, אז שיראה וירגיש שהוא שלי.
* לא. "הוא" זה לא השואל. הוא לא שלי לסימון.
* עצוב לי שעולים לי ארבעה מקומות ספציפים, מתוכם שניים סגורים.
* אני רעבה, כל כך רעבה.
