אני עולה לאוטובוס ומתיישבת, מוציאה את הנייד, בוחרת מה לשמוע (pulp) ומרימה את הראש.
מולי יושב גבר יפה, כל כך יפה שאני לוקחת נשימה עמוקה. נדיר מאוד שאני מגיבה ככה לגברים. העיניים שלו ירוקות כהות, שיער חום מתולתל, ארוך, עור בהיר. הישיבה שלו יציבה, בטוחה, התנועות שלו עדינות. אלוהים, כמה שהוא יפה. המבט שלי, כנראה, שהה עליו יותר מדי זמן והוא הבחין בי ונעץ מבט בחזרה. זויות העיניים שלו עולות, אני חושבת שהוא מחייך ואני מחליטה ללכת על זה.
גייגר גרועה: אתה מחייך אלי מתחת למסיכה? קשה להבחין.
טעות בזיהוי: כן, חייכתי ברגע שהתיישבת מולי. אני שמח לראות אותך.
ג"ג: הא?
ט"ב: חשבתי שזאת את, לא הייתי בטוח, אבל אז ראיתי את הקעקוע מתחת לברך.
ג"ג: הא???
ט"ב: עברו כמעט 13 שנים, הרבה. האמת שהגיוני שאת לא מזהה אותי, הייתי אחד מהרבה.
ג"ג: הא????? לא, רגע, מי אתה?
ט"ב: אני חושב שאת תזכרי בסוף. תדעי שבסופו של דבר צדקת. לא פגשתי הרבה עם סבלנות כמו שלך, ממרחק השנים למדתי כמה אפשרת לי להיות אני. כמה התעקשת עלי למרות שהייתי עסוק בלבעוט בכל מי ומה שהיה סביבי.
אני מזדקפת עוד יותר, מלטפת את הזקפה הבדס"מית שלי, הוא בטח רואה את האישונים שלי מתרחבים. אני לוקחת נשימה עמוקה ו...
ג"ג: היית שלי?
ט"ב (פורץ בצחוק): אוי. נכון. את והבדס"מ שלך.
ג"ג: הא???????
ט"ב: הייתי עובד שלך. העסקת אותי כילד רחוב, חודש אחרי שפתחתם. נכנסתי לבקש אוכל, נתת לי וביקשת ממני לחזור למחרת. למחרת באתי, הצעת לי עבודה ואני הפכתי שולחן ויצאתי. בערב חזרתי.
אני שותקת. ממש. הוא מסתכל לי ישר בעיניים מוריד את המסיכה. השם שלו נפלט לי מהפה בלי שליטה. הוא קם לחבק אותי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
ט"ב: תודה. על פעם.
ג"ג: תספר לי עוד. מי אתה עכשיו?
ט"ב: אני יורד, זאת התחנה שלי. אני אמצא אותך ואכתוב לך. אני אדם טוב עכשיו.
אני שותקת, הוא נותן לי נשיקה על הלחי, אומר בצחוק שגם אם הוא יקבל קנס על המסיכה, זה שווה את זה ויורד.
אני מזדקפת, מלטפת את הזקפה המקצועית שלי ומתרגשת. כל כך מתרגשת.
והוא כל כך יפה. פאק, מה שהייתי עושה בו.
