תודה על ההתעניינות.
הייתי באודטוריום בעכו, עם ההורים שלי ואחים שלי, היינו בהופעה של פאלפ. גם החתול הקודם שלי היה איתנו, בצידנית. בשלב מסויים נתתי לו לצאת והוא הסתובב שמח ומאושר בין המעברים וכל פעם שהסדרנית, שלבשה גלימה, פתחה את הדלת צעקו עליה לסגור, שחתוליהו לא יצא. כן, גם מהבמה, ממש נחמד מצד פאלפ.
בשלב מסויים ליוויתי את אמא שלי לשירותים וכשחזרתי ראיתי את חתוליהו משחק עם פיל. הפיל היה ברצועה, אל דאגה.
בשלב ההדרן הייתה הפסקת חשמל ומפה הכל התדרדר.
ההיא עם הגלימה סרבה להרים את הפקק, למרות שהיו עוד ארבעה שירים, מה שמאוד אכזב והעציב אותי ולא הצלחתי לשכנע את חתוליהו לבוא אלי ולחזור לצידנית מה שמאוד הלחיץ והדאיג אותי.
בסוף הוא בא ובקאט אכזרי של החלום מצאתי את עצמי, עם הצידנית ובחרדה, באוטובוס. בשלב מסויים (אני זוכרת כל תמונה של הסיטואציה שהובילה לזה ויש לי אפס מילים לתאר אותה) הוא ברח מהצידנית בדיוק בזמן שהנהג פתח את הדלת בתחנה ויצא. הנהג סגר את הדלת ואני ניסיתי לקרוא לו, שיעצור, כדי שאלך לחתול שלי ולא יצא לי שום קול. ארבע תחנות עברו, ואני מנסה לצעוק לו ולא מצליחה, גם לא מצליחה להסביר לנוסעים באוטובוס מה אני צריכה, אני ממש מנסה לצעוק וכלום.
עד שאני מצליחה. אני צורחת "נהג". במציאות. הבחור שלי מתעורר מהצעקות שלי ומעיר אותי, אני מבועתת. הלב שלי דופק בקצב רצחני, אני מתנשמת, הגרון שלי צורב, העיניים שלי יבשות ובכריות כף היד שלי יש את סימני הציפורניים שלי, מהאגרוף ההדוק.
חמש בבוקר ואני עם כזאת בחילה שאני לא יכולה לחזור לישון.
סאמק, אני שונאת לילות של סיוטים.
