אפשר לוותר על ה*דווקא*. אפשר לוותר גם על השקר.
הפעם התמונה בהתחלה, אחר כך יהיו הרבה מילים פסבדו עמוקות, לא חובה לקרוא, אבל כנראה לא אתייחס לתגובות שיכוונו רק לתמונה.
זה הלא שמנה שלי. כן, הייתה תקופה קצרה שהייתי הרבה פחות שמנה, אבל זה הרגיל שלי כבר די הרבה זמן.
אני חוזרת 30 ומשהו קילו למעלה. וכן, גם אז אמרו לי את אותו ה*דווקא* ואת אותו השקר. ואני לא מבינה את זה, אני לא מבינה איך שקר בוטה אמור להתפס כמחמאה ולמה להניח שאני נעלבת מהיותי שמנה, או חושבת שבגלל זה אני לא מושכת.
אני לא באה להגיד שאהבתי את העובדה שאני שמנה, גם היום אני לא מתה על המשקל שלי, אבל אף פעם לא סבלתי ממנו או שנאתי את עצמי. גם כשרזיתי ואז השמנתי, גם כשהייתי מתוסכלת מקניית בגדים, גם כשפחדתי לשבת על כסאות רעועים ושישבו לידי באוטובוס ויהיה צפוף. שנאתי את כל אלה, אבל לא שנאתי אותי.
לא הרגשתי אפלייה על בסיס משקל, לא היה לי חוסר בחיי חברה, לא הרגשתי רע אם לא נמשכו אלי, לא היה לי חוסר במערכות יחסים/מין מזדמן. אני לא אומרת שהתעלמו מזה, אני רק אומרת שזה אף פעם לא השפיע על תחושת הערך שלי.
אבל לא אהבתי את זה שאני שמנה, לא חשבתי שאמות מזה (הייתי אוביס בריאה, אבל גם צעירה) ולא הצלחתי לרדת במשקל ולא לחזור לאותו משקל, כל פעם מחדש.
אז קיצור קיבה, נעים מאוד, שרוול, ליתר דיוק. הניתוח היה קל, ההחלמה קלה, התמיכה מסביבי נפלאה והתחושה שאני מצליחה לשלוט על מה שאני מכניסה לגוף שלי היתה פשוט מרתקת.
את זה לא הכרתי. עישנתי מעל לקופסא וחצי ליום ואז הפסקתי, לשש שנים. היום אני מעשנת אולי קופסא בחודשיים, (תלוי כמה ירכיים יש לפני (: ). בתקופה שקרס לי העסק בתשע בבוקר שתיתי ערק תפוזים (תפוזים זה משקה של בוקר) ולא הפסקתי כל היום ואז הפסקתי לשנתיים, בבת אחת, היום אני או שותה או לא, הכל טוב. סמים, טוב, זה אף פעם לא ממש היה הקטע שלי, אבל עשיתי, מספיק, ומאוד קל לי לא לעשות. אבל אוכל? בזה לא שלטתי, בכלל. זה עשה מה שזה רצה וזה הטריף אותי.
ופתאום, אני יכולה לבחור, להחליט. אני מצליחה לנהל את זה בצורה שקודם לא הצלחתי ואני מרגישה הרבה יותר בשליטה, שלא לדבר על לא שמנה.
על לעלות מדרגות ולא לרצות למות, על להצליח לנעול מגפיים, על לקנות בגדים ב-40 שקלים באלנבי, על לא לפחד (בדרך כלל, זה לא ממש עבר) מכסאות שנראים לי ישנים, גרביונים, כמובן.
אז אני גם מרזה, גם בשליטה וגם נראית יותר טוב בעיני. להיט.
ועברו שנים והתחלתי לאבד חלק מהשליטה ולעלות במשקל אבל בנקודה הזאת אני יודעת שמה שהכי מפריע לי זאת הידיעה שהאוכל מנצח אותי, שוב.
וזה מאבק, קשה. כי אני לא רוצה שאוכל ינצח אותי.
אז פעם ידי על העליונה ופעם הקוסטיצה, ככה זה בשנתיים האחרונות.
אני בסדר עם איך שאני נראית, אני אוהבת אותי עשר קילו פחות (בערך), אבל אני עדיין מרגישה מושכת, לובשת מה שאני רוצה, נוח לי איתי ועם איך שרואים אותי. הדבר היחיד שמתסכל אותי בזה שאני משמינה, זה שזה כביכול "לא בשליטתי".
כבר מזמן רציתי לכתוב על זה, ממקום קצת אחר ולא עשיתי את זה. לפני יומיים פגשתי לקוחת עבר שלא ראיתי הרבה זמן והדבר הראשון שהיא אמרה לי זה: "יו, איך רזית".
אמרתי לה שבעיני זאת לא באמת מחמאה ושהיא גם טועה. היא הופתעה ואמרה: "את בטוחה? את נראית ממש טוב". אמרתי לה שאני שמחה לשמוע שנשים שמנות יכולות להראות טוב בעיניה (היא שמנה וגם על זה עבדנו כשהיא היתה לקוחה שלי), אבל שאכן השמנתי ואז גם הסברתי לה למה זאת לא מחמאה רלוונטית בעיני (גם ההסבר לא רלוונטי כרגע).
כשהגעתי הביתה בחנתי את עצמי מול המראה. לבשתי שמלה שמחמיאה לי, השיער היה סבבה (אם כי קצת ארוך מדי), העור שלי יחסית חלק, הפנים לא מכוערות. אני נראית בסדר. ואז לראש קפץ לי: "שמנה, אבל לא נראית רע".
והבנתי שגם אני לא חפה מטעויות. אז כתבתי ושמתי תמונה.
ובאמא שלכם, אל תכתבו לי "את דווקא לא שמנה". 80 קילו, 1.58.
יופי באמת, גם כן ליידי בריטית. איזו ליידי מדברת על הגיל והמשקל שלה (: ?
