שיחה שמתחילה מלדבר על כך שמישהי רוצה אותו מגיעה לכך שאני חולקת איתו את שלושת התכניות שלי לעתיד (הלא בהכרח רחוק, גם אם הלא ממש ממש קרוב). גבר בשבילי, גבר בשבילו ומישהו שישחק בו כשאני צופה.
ואז הוא שואל אם חייבים את הראשון, אמרתי שחייבים. אז הוא דייק את השאלה שלו ושאל אם הוא חייב להיות, אמרתי שחייב. הוא אמר שהוא מפחד שזה ישבור אותו ואני אמרתי שאני בספק כי אני חושבת שהוא מוכן לזה ושאני סומכת על הערנות שלי ועל התקשורת ביננו.
ואז שאלתי אותו אם הוא יודע למה חייבים. הוא חשב קצת וענה שזה כי אני סדיסטית. הוא צודק, אבל זה לא רק זה, זה גם כי ההקרבה שלו נעימה לי. העובדה שהוא מסכים להיות שם, בשבילי, למרות ששנינו יודעים שהוא מאוד לא רוצה, מגרה, מספקת, מנכיחה את אופי הקשר שלנו. וכי אני רואה בזה תעדוף של הרצונות שלי והבעת אמון, וזה עושה לי טוב.
אני יודעת שגם לחשוב על זה כואב לו ומפחיד אותו, היתה פעם, יחסית לא מזמן, שדיברנו על זה והוא אמר שהוא לא רוצה לחשוב על זה. ועם כמה שאני אמפטית לקושי שלו ומקבלת אותו, כבר עכשיו, כשזה עוד לא קרה וכנראה גם לא מאוד קרוב, כבר כואב לו והוא כבר מאפשר, גם אם זה רק במחשבה.
וככה זה צריך להיות, בשבילי. ככה נעים לי.
