אתמול בלילה, בדיוק לפני שהלכתי לישון, שלחתי לצעצוע תמונה של שנינו לבושים לפני פמדום בברלין. הוא לבוש שם בזנטאי שחור וזה כל כך יפה בעיני. משהו בזנטאי מבטל אנושיות מצד אחד, אבל גם מבטא את המקום שלו כל כך נכון. זה השקט והנינוחות שהבגד מקנה לו, הוא נראה כמו צל שלי. מצד אחד פשוט נוכח ותו לא, אבל מצד שני גם קצת מגונן (בכל זאת, גבר לא קטן בכלל שפשוט עומד לידי, כולו שחור, בלי תווי פנים, די מאיים).
אבל זה בכלל לא העניין, סתם נסחפתי. מה שרציתי לספר שהתמונה הזאת זרקה אותי לתוך פנטזיה שמאוד עוררה אותי, אז החלטתי להפוך אותה לפוסט. מזמן לא היה לי פוסט פנטזיה. רק שהיה לי מאוד עמוס היום ולא היה לי זמן לבטא את הגירוי במילים. במקום זה, כל היום, ככה ברקע, הראש שלי שלח לי פלאשים של זכרונות מאותה הפנטזיה. תמונות שלי עושה בו שמות, משתמשת כרצוני, כשהוא בזנטאי. ככה, עם אנושיות כביכול מבוטלת ונוכחות כל כך כנועה.
