ביום ראשון עשינו קבוצת ביקורת לקלפים והלחץ שהיה לי סביב זה תפס אותי מאוד לא מוכנה. פתאום, באמת משום מקום, פקפקתי בעצמי, במוצר, ברעיון. חשבתי שזה שגעון גדלות מטופש, שהרמה ירודה. ידעתי שיקטלו אותי.
כן, ברור לי שזאת תסמונת המתחזה, לצערי הכרנו בשנים האחרונות, אבל זה הרגיש קצת יותר מזה, זה היה על גבול החרדה. אז נאלמתי. כל הודעה/שיחה שלא היו קשורות לנושא נענו בשתיקה, הייתי כל כך מוצפת שהרגשתי שאם אפסיק לשניה להתמודד עם ארגון הערב אז לא אצליח לחזור לזה ואז בטוח יהיה רע.
המפגש היה נפלא. קיבלתי כל כך הרבה ביקורת בונה, הצעות שיפור, תיקון, דברים להבליט או להוריד (שזאת היתה המטרה שלי, חשוב לציין) וכל כך הרבה עידוד, חיזוק, מילים שביטלו כל מה שכתבתי בפיסקה הראשונה. הייתי בהיפר, הרגשתי כאילו באמת יש לי משמעות ושאני באמת משפיעה (זה לא רק הקלפים מן הסתם, זאת העשייה כולה). הרגשתי בשגעון גדלות מוצדק.
ואז אתמול היה לי דרופ, פסיכי. ושוב אלם.
והיום יש עוד קבוצה, אבל הפעם אני רק מאוד מתרגשת. המוח האנושי זה דבר מאוד מאוד מוזר.
