לפני 12 שנים. 9 באוגוסט 2011 בשעה 18:43
ולא תמיד אני יודעת מה אני רוצה, תחושות נלחמות בתוכי כחתולי רחוב. תיסכול מציף אותי ומנטרל כל יכולת הכרעה. החלטה כמו מה לאכול הופכת להיות הרת גורל, וזה אם בכלל הצלחתי להחליט שלאכול זה הדבר ההגיוני. מזמנת אלי הבייתה שולט ומנסה להכניע או מוצאת עצמי מורה לפאסיבי החמוד: "יד על הצוואר, ללחוץ, בדיוק.. ממושמע שכמוך".
אלה הימים שחברי פתאום מופתעים ממני, ימים בהם הנוכחות שלי דוהה, לפעמים אני נראית כאילו התקפלתי לתוך עצמי.
פתאום אני נמוכה יותר, קטנה יותר (לא הכל שלילי, מתברר), פעורה יותר.
מה שנותר לי לעשות זה להיכנע לפאסיביות... מחר אהיה אני.
