לפני כמה ימים חברה הסבה את תשומת ליבי שכל אחד משלושת הקעקועים שלי נעשה אחרי פרידה, זה משהו שלא שמתי לב אליו עד שהיא אמרה זאת.
את הראשון עשיתי אחרי שההוא טס לברלין לנסות את מזלו, השני אחרי שסופית החלטתי שלמרות רצונו הכנה של השני, את ילדיו אני לא רוצה ללדת, את השלישי אחרי שנפרדתי מהאחרון, אליו גם חזרתי, מעוטרת בעוד חותם שמכריז על סגירת תקופה.
ועכשיו, שנה וחצי אחרי שנפרדתי מאותו שלישי (שהפך גם לרביעי) קבעתי לי פגישה עם המקעקע. היא שאלה: "זהו? עכשיו זה באמת נגמר?" ובכלל לא ראיתי אותו בשנה וחצי האחרונות, או דיברתי, אבל כן חשבתי, שיחזרתי, שיערתי. ולא רק שאני עושה חדש, אני גם מתקנת ישן. שלושה קעקועים הוא הרוויח? כל כך הרבה כאב אני צריכה בשביל למחוק אותו? וזה לא רק אותו, זה את השנים, העסק, הלמידה, הקריסה, את כל מה שהוא גרם לי לשנות בעצמי ולא הייתי צריכה.
ומה עם הראשון? מחדשת? זה אומר שגם אתה כבר לא בראש? ואני מריצה זכרונות ממך, זוכרת כמה הערצתי, כמה פחדתי שתהיה לבד שם בברלין, שלא יהיה מי שיוציא אותך מעצמך כשאתה שוקע, מי שישלוף אותך ממזרקות ציבוריות בהתקפי המאניה, מי שיזכיר לך לאכול, לנשום, לחיות, לאהוב. אתה חזרת אלי. חזרת בחלקים, היית עשרות אנשים שונים שמנסים לחיות בגוף אחד. ואיחדתי אותך, לשתי אותך עד שחזרת לעצמך, לעצמי. שלחתי אותך בחזרה אל אירופה ומאז אינך ומישהו שאני מכירה אמר שהוא שמע שהתאבדת. ואני לא מוצאת אותך ועברו המון שנים, האם אחד מעשרות האנשים שהייתעוד חי?
ואני נזכרת שממש עוד שבוע הכרתי אותך ועכשיו אני מחדשת אותך. מקווה שגם אתה את עצמך.
מדברת על כך עם אותה חברה ומבינה שהרביעי מתחיל תקופה, לא מסיים.
לפני 12 שנים. 19 באוגוסט 2011 בשעה 4:40
