half-way contempt

אני נזכרת בפעם שביקשת ממני להשאר למטה, אמרת שלפעמים קשה לך עם זה שאני מתהפכת לך כל הזמן, ללא הפסקה. ואני הסכמתי, חששתי, הרי זאת הדרך שלך לקחת ממני את השליטה, למנוע ממני להיות אחראית על הסיטואצייה. כשאמרתי לך את זה ענית שאני מזיינת את השכל ודחפת לי את התחתונים שלך לפה. כשאתה עוד בתוכם. ואני לא הבנתי אם למצוץ או לשתוק.

כמה שניות אחר כך נעמדת מולי והתפשטת, כשהתחלתי להוריד את החולצה אמרת לי להשאר בבגדים. התחתונים חזרו לפה שלי, בלעדיך הפעם. השארת אותי עומדת, ככה לבושה ועם תחתונים בפה. העמדת אותי ליד הספה, התיישבת והתחלת לקרוא בספר שקראת שנייה לפני שביקשת את מה שביקשת. הסיטואצייה שבה אתה יושב ערום על הספה, הזין שלך נח לו בשלווה על הירך, אתה קורא ואני עומדת לידך (לבושה ועם תחתונים בפה להזכירך) בלבלה אותי. אז הרטבתי. מה עוד נשאר לי לעשות?

עברו להם שני פרקים די ארוכים, הקראת לי כמה משפטים שמצאו חן בעיניך ואני הרטבתי כתגובה. שאלת אם אני צמאה, הנעתי ראשי לשלילה והרטבתי כתגובה. הלכת לשירותים וכשחזרת ניגבת את הקצה באמרת החצאית שלי ואני, הרטבתי כתגובה. ירדת על הברכיים מולי והתחלת לרחרח. הרמת את החצאית שלי מקדימה, נתת לי אותה בשתיי ידי ואמרת לי להחזיק אותה מופשלת, ידיים באויר ורגליים מפושקות. ופשוט הסתכלת. הסתכלת איך כל רגע הרטיבות שלי גדלה, איך הכתם על תחתוני מתפשט, איך האודם על הפנאי מתכהה. ואני רציתי לבכות ולו רק כדי שהרטיבות שלי תצא מעוד מקומות ולא תתפשט ככה מולך בלי שליטה.

ועוד לא עמד לך ואני התרגזתי. הנחתי את היד על הראש שלך ודחפתי אל בין רגלי. הסתכלת עלי במבט מתוסכל ואמרת לי: "אבל ביקשתי". הורדתי את היד בתחושה נזופה, הפשלתי שוב את החצאית והתנצלתי. סובבת אותי, הצמדת לקיר, הבלטת את הישבן והלכת למחשב.

כשחזרת האזניות האלחוטיות היו ביד שלך, הנחת אותן על אזני, הפעלת את המוזיקה, עצמת את עיני בידיים רכות. נישקת את הצוואר. וגזרת. את כל הבגדים. מלמעלה למטה. הכאב הגיע מכל מקום, לא רואה, לא שומעת, מאבדת תחושה של כיוונים. ירכיים, ישבן, שוק, צד. עם ידיים, עם כף עץ, עם שיניים, עם עיתון. ואני מרטיבה. אני פוערת עיניים מתחת לעפעפיים הסגורים, צורחת לתוך התחתונים שבפה, מריירת מסביבם. ואז הכל נהיה שקט.

אני מתעוררת לתוך חיבוק שלך מאחורה, עדיין באותה פוזיצייה כמו קודם. אתה מלטף ומחזיר אותי לחיים. האזניות כבר לא עלי, התחתונים זרוקים על הרצפה. אני שומעת אותך אומר: "את יכולה לעזוב את החצאית, את יודעת, היא כבר מזמן לא עליך". אני עוזבת. אתה מסובב אותי אליך, פותח את עיני, מנשק אותי.

אני כורעת לברכיים ואתה כורע מולי, מבקש ממני להעמד. אני נעמדת ואתה אומר לי: "תודה יקרה שלי, אני מוכן בשבילך." אתה פוער פה, פוער עיניים, מבליט לי את הזקפה בגאון. אני יודעת שעכשיו תורי, אני מרוקנת את עצמי עליך, הכל נוזל מסביבך, על הירכיים שלי, על החורים הפעורים של והאיברים המובלטים. ומה שעובר לי בראש זאת התהייה האינסופית שלי. איך ייתכן שהוא לא מבין שלא משנה הלמעלה והלמטה? הרי תמיד אתן לו את רצונו.