לפני אי אלו ימים ישבתי עם עצמי בבר השכונתי שלי ושלחתי לך הודעה שאני יושבת ושותה ולא מפסיקה לכתוב אותנו. אתה כתגובה ישר (טוב, אולי איזה יום יומיים אחר כך) פרסמת את הפוסט על הסשן הראשון. לקח לי כמה זמן (אתה הרי יודע שאני כותבת על דף ורק אז למחשב) אבל הנה, אני מחזירה חובות.
הורית לי לחכות על הברכיים, לצד המיטה, ואני חיכיתי. בלי לרמות, בלי לחכות שאשמע את הדלת נפתחת ולמקם את עצמי. ושתדע, כל רגע בו הייתי על בירכיי חיכיתי.
הציפייה הייתה הדבר היחיד שהעסיק אותי בדקות אלה. כל חלק קטן בי ייחל לרגע שבו תגיע.
אני חייבת להודות, אני לא כל כך זוכרת את השניות הראשונות. זה כאילו שכשהגעת התרכזתי בזה, לא במה שאמרת, עשית, נגעת. עוד וידוי קטן, למרות שהכנת אותי ללמעלה שלך ולמרות שהורית לי להכין את עצמי ואת החדר בצורה מסויימת, הלמעלה שלי עדיין פעפע. בראש שלי רצו כל מיני תכניות למה שאעשה בך בדיוק באותו הציוד שדרשת ממני להכין עבורי.
בשנייה שנכנכסת זה נעלם, המבט שלך שיתק את הלמעלה שלי, המגע שלך השאיר אותי איפה שרצית שאהיה.
הייתי נותנת לך לנחש את שתי הנקודות שהייתי בהן הכי למטה לולא הייתי רוצה לכתוב אותן בעצמי. אלו היו השנייה הראשונה, כשנעמדת מעלי, בחנת אותי ולחשת לי שאני יפה. הרגע השני היה בו הייתי על הבטן, אתה מעלי, חודר אלי וידייך על צווארי.
זכור לי שמילמלתי תודה.
בבוקר קצת התאכזבתי שלא כואב, שלא נשאר כחול. זה תמיד קצת מאכזב אותי וקצת מוזר לי, אני הרי לבנה כל כך, איך ייתכן ששום דבר לא נשאר ממך לבוקר. חוץ מעצמך, כמובן. אני רוצה ללבוש את סימנייך בגאון, ללכת עם הכאב שנתת לי ימים אחר כך.
תודה.
לפני 12 שנים. 7 בדצמבר 2011 בשעה 19:25
