היה לי סיפור מגניב לכתוב, על מקלות סושי וכמה זה יכאב לו. אבל זה יחכה, כי בימים האחרונים אנשים מתים פשוט בגלל העובדה הפשוטה שהם לא מי שאחר היה רוצה שהם יהיו.
אז אני אספר לכם איך אני בגיל מאוד צעיר למדתי מי אני, למה זה לא רגיל וכמה אני ברת מזל. וכמה חינוך, לפני הכל, משפיע.
זה היה בתקופה שלפני חנוכה, אני זוכרת שהבאתי לה סופגניה בבוקר. קראו לה שרית והיא הייתה מלכת הכיתה, גם אני הייתי בין המקובלים והיינו חברות טובות. יום קודם לכן היא סיפרה לי בפנים מאוד עצובות שהיא חשבה שאיתי יציע לה חברות אבל הוא הציע לילדה אחרת. באותו הבוקר, אחרי שנתתי לה את הסופגניה, הצעתי לה חברות. היא הסתכלה עלי בפנים כועסות, אמרה לי: "לא ידעתי שאת מוזרה" והלכה. אני נשארתי מבולבלת, מאוד. בדרך הביתה פגשתי אותה, את אחיה (הוא למד בחטיבה, בכיתה ח') ושני חברים שלו שלא הכרתי. כשהם ראו אותי אחיה אמר "אל תדברי עם אחותי, לסבית משקפופרית" ודחף אותי לרצפה. בכמה הדקות הבאות נבעטתי, ירקו עלי וקיללו אותי במילים שלא הכרתי. כשעבר אוטו בסביבה הם ברחו ואני הלכתי בוכה, חבולה ובעיקר מאוד מבוהלת הביתה.
כשנכנסתי הביתה ההורים שלי רצו אלי בבהלה מה שגרם לי לבכות בצורה היסטרית ולא להצליח להסביר מה קרה. לאחר דקות ארוכות, מחובקת ונאהבת בידיים של אבא ואמא לסירוגין, נרגעתי. כשהם שאלו שוב מה קרה סיפרתי להם מי הרביץ לי ושאלתי: "מה זה לסבית? למה הם אמרו לי את זה?". הורי שאלו מה בדיוק קרה ואני סיפרתי, הכל. לא ידעתי שאסור, שאני "כזאת". הייתי על הברכיים של אבא שלי כשסיפרתי ואמא שלי על הספה לידנו. כשסיימתי את הסיפור אבא שלי חיבק חזק ואמא שלי אמרה שאם בעתיד אני אמשיך להציע חברות לבנות יהיו עוד שירצו להרביץ אבל "תמיד תהיי מי שאת ותמיד תבואי עם זה הבייתה" וחיבקה.
הרגע הזה, על הברכיים של אבא ובידיים של אמא הוא הרגע שבזכותו לא הייתי צריכה אף פעם לצאת מהארון, פשוט כי לא בנו אחד כזה סביבי.
אני ברת מזל, גדלתי עם הורים מכילים בסביבה נוראית. אני ברת מזל, הכי הרבה שסבלתי זה מכות בכיתה ו' וחרם שבוע לפני סוף הלימודים.
אחרים נדקרים, מוצתים, מוטרדים, על בסיס יום יומי. אני ברת מזל ואני לא עושה שום דבר כדי שגם אחרים יהיו כמוני. אני ברת מזל ושאננה. אני ברת מזל ודי. רוצה לפעול.
נכון, אתם מבולבלים, אני הרי בזוגיות עם גבר. אבל אני בי סקסואלית, ניהלתי מערכות יחסים עם נשים ועם גברים. הארון שלי הוא ארון שונה, ארון השאננות. נוח לי מידי, קל לי מידי. לכולם צריך להיות ככה.
