"אני חושב שהייתי יכול להשאר ככה לנצח". כשאמרת את זה הסתכלתי לרצפה וראיתי אותך שכוב על הגב, חצי זקור, מחוייך, לחי אחת שלך מונחת על כף רגל שמאל וכף יד אחת שלך על ימין.
אני כתגובה הגשתי לך כוס מים ואמרתי: "זה באמת נעים ככה, תשתה, חם היום". אני ממשיכה לעבוד ואתה מנמנם קצת על הרצפה. אני יודעת שאתה עייף, אתה אחרי משמרת לילה וכשהגעת אלי בבוקר ישר זלגת למקום שלך, אחרי שהכנת לי קפה, כמובן.
לאחר כמה דקות אני בועטת בך בחיבה ומבקשת ממך ללכת למלא לי בקבוק מים, חם וצריך לשתות. אתה מתרומם בפיהוק גדול וזקפה מנומנמת וחוזר עם ליטר וחצי מים קרים. אני לוקחת אותם ממך, אתה נושק לכף ידי ויורד בחזרה לרצפה.
"אני יכול לנמנם קצת או שאת צריכה משהו?". אני טופחת לך קלות עם כף הרגל על הראש ואומרת: "אחרי שתסיים לשתות." ומגישה לך את הבקבוק. אתה שותה כמה שלוקים ומחזיר לי אותו.
"הכל".
המבט שלך הופך שואל ושלי הופך דורש, אתה שותה את הכל, ברצף, עד הטיפה האחרונה והולך למלא אותו שוב, לדרישתי.
אתה חוזר לרצפה ואומר לי שמעט קר לך ואני כתגובה מורידה טמפרטורה במזגן. אתה נשכב על הרצפה, די מבולבל, העור שלך קר למגע. כשהטלפון שלי מצלצל אני מצביעה על בקבוק המים ואתה מרוקן אותו שוב. כשהשיחה שלי מסתיימת אתה מבקש ממני ללכת להתרוקן ואני מבקשת ממך לאונן. לשנינו ברור הבקשה של מי התקבלה, נכון?
לאחר דקות ארוכות של אוננות אתה מספר לי בפנים נבוכות שאתה לא יכול לגמור ככה, שאתה חייב להתרוקן. "אז תתרוקן, אני אמתין" אני אומרת. אתה מנסה לקום והרגל שלי שמונחת לך על החזה מבהירה לך שמפה אתה לא קם. אתה מסביר לי שככה אתה לא יכול להשתין ואני מסבירה לך שצריך למלא שוב את הבקבוק. כשאתה מרוקן אותו שוב אני מורה לך לאונן שוב ואחרי שניות לא מרובות אתה אומר בטון מתוסכל: "אני חייב לגמור, בבקשה, ולהשתין ולישון, אני מלא כל כך בהכל, בך, בבקשה."
אני מסתכלת ואומרת: "בשמחה, אתה יכול. רק אל תחשוב על לקום מהרצפה" ומציעה לך לשתות, כי חם בחוץ. שלא תתייבש.
