יש מקומות כאלה שאני חוששת לגעת בהם. הם לא מול אדם ספציפי (לא תמיד), הם שלי מול עצמי. אלו לא רצונות נקודתיים, אלה צרכים קמאיים. אלו רצונות של שגרה, של יציאה משגרה.
זה בכלל לא משנה ממי אני רוצה, או מה, לדעתי. משנה תחושה אחת. התחושה שאין לי את החוזק ההכרחי ללדרוש.
פעם, כשהייתי צעירה ופוחזת, דרשתי. לקחתי בלי הכרה, השתמשתי, חפרתי, עיצבתי מחדש. לא פחדתי שיגידו לי לא, לא חשבתי שיגידו לי לא.
"הכוח לדרוש צריך להיות זהה למוכנות להפסיד. לאבד." אמר לי אחד שיודע אותי (לא במשמעות התנ"כית). ואני חושבת שזה נכון, מאוד. אבל בנוסף לכך אני חושבת שהכוח לדרוש צריך גם לבוא עם חוסר פחד לקבל. כי לכי תדעי מה תרצי אחר כך, אחרי שתקבלי.
זאת פיסקה לא ממש קוהרנטית, אני יודעת. אני אף פעם לא קוהרנטית בתקופה הזאת של השנה. אבל זה שם ומתעצם וכשייגמר כל מה שצריך להיגמר אני אחזור לקחת מעצמי, כדי שאוכל לתת יותר, לי ולמי שאוהב אותי.
כרגע, במקום לגייס את הכוח להיות חזקה אני מגייסת את הכוח לוותר, לקבל מבלי לקחת.