half-way contempt

רבע לחמש לפנות בוקר ואני ערה כבר יותר משעה. על מי אני עובדת? אני ערה כבר יותר משבועיים. כן כן, אני יודעת, אני לא באמת ערה שבועיים. אבל תנסו אתם לא לישון יותר מארבע שעות כל לילה במשך שבועיים ולהיות מדוייקים.
יש משהו מנחם בכך שאני יודעת שזאת רק אפיזודה וזה תחום בזמן, מצב הרוח הכוונה, נדודי שינה תמיד היו לי. 
מי שמכיר אותי יודע שיש לי מחלת שליטה קלה, זה לא שכולם צריכים לעשות מה שאני רוצה (למרות שזה רעיון טוב לדעתי, תשקלו זאת), אלא שאני צריכה לדעת שהכל הולך כמו שציפיתי, רציתי ותכננתי. 
וקיץ עכשיו, שזה אומר שאני דכאונית בקטנה ומלא עבודה מה שאומר שאני נדרשת לריכוז ועוברים דירה מה שאומר שכל כך הרבה זולג לי בין האצבעות ואני מתחילה לאבד סבלנות. כשאני מאבדת סבלנות אני מאבדת שליטה וזה די מוציא אותי מדעתי. אנשים לא חשובים מרגיזים אותי, סיטואציות זניחות גורמות לי לאכזבה מיותרת. אני נוטה לכעוס, נוטה לנזוף, נוטה לאבד ריכוז ואני פחות קוהנרטית, אני שונאת לא להיות קוהרנטית. 
וזה מנתק אותי.
אני לא אדם כועס, אז אני שותקת. אני לא אדם חסר סבלנות, אז אני לא דורשת. אני לא אדם נוזף, אז אני נאלמת.
ההבלחות הקטנות של חוסר שליטה עצמית עושות לי לא טוב.
ואני צריכה לעבוד ממש קשה על עצמי בשביל להזכיר לי שזה לא ככה באמת, שזאת לא אני, שזה ייגמר. מזל שאני חולת שליטה יותר מכל הפרעה אחרת, ככה לפחות אני יכולה לקבוע לעצמי להתנהג אחרת ממה שאני מרגישה. זה מקל.