אני לא אהיה חלק מהם. אף פעם לא. אני ממש מקווה ומוכנה לעבוד קשה בשביל זה, בכל אופן.
שנתיים עברו, שנתיים מהיום שסופית לקחתי שליטה על מה שאני ומי. מחר, לפני שנתיים, התעוררתי והבנתי שלקיחת אחריות זה דבר כואב, פיזית וריגשית. התעוררתי והבנתי שבלי מעגל תומך, שמחזיק כשאני נופלת, לא הייתי יכולה לוותר על העצמי הקודמת כדי ליצור חדשה.
מהיום אני נכנסת לקבוצת הסיכון, מהיום כל שבוע אמור לשקף לי שאני חזקה יותר.
יש לי שנה שלא להעלות בה 50% ממה שכבר הורדתי.
היום לפני שנתיים לא פחדתי בכלל, היה ברור לי שיעבור טוב, שאני אעבור טוב. היום, אחרי שנתיים, החשש מתחיל.
ולא, אני לא אהיה חלק מה-40%. אני אאכיל את החשש, אטפח אותו, אנחנו נגדל ביחד ואני לא אוותר עליו.
כל עוד אני חוששת לאבד את השליטה, היא אצלי.
אני שני קילו יותר מהרף התחתון שלי, שכבר הייתי בו, ואני לא אהיה חלק מה-40%.
יותר משנה וחצי לקח לי להגיע למקום בו אני מקבלת את מה שאני רואה במראה, יותר משנה וחצי לקח לי להפסיק לחשוב שעדיין רואים בי את זאת ש"מושכת למרות ש....". יותר משנה וחצי לקח לי להבין שהיום, כשנועצים בי מבט ברחוב, זה לא כי אני חריגה במראה שלי.
שנתיים, ממש היום. ואני לא אהיה חלק מה-40%.
לפני 8 שנים. 5 בנובמבר 2015 בשעה 6:49
