כשהאוטובוס מתחיל לנסוע הראש שלי לא יכול שלא לזרוק לי תמונות מלפני שמונה שנים, אז עשיתי את המסלול הזה כל יום. בעודי נוסעת לעבודה החדשה אבל הכל כך ישנה שלי אני מנסה להתרכז ממש בלשכוח איך הכל התנהל אז ובלדמיין מה אוכל לשנות הפעם, אם בכלל אוכל.
אני כל כך מרוכזת במחשבות שמציפות אותי שכשאני שומעת את שמי מהמושב לידי אני נבהלת. אני מסתכלת שמאלה וניתקלת בפנים המחייכות של ליאור. היינו חברים טובים מאוד מתקופת הצבא עד לפני כעשר שנים, מסיבות הגייז בהן ביקרתי איתו פעם בשבוע תמיד היו כאוס מהנה במיוחד. השיחה איתו רק גרמה לי להעלות עוד ועוד זכרונות ממי שהייתי.
כשנכנסתי למשרד שלי והדלקתי את הרדיו התנגן שיר שהאקס שלי נהג להשמיע לי בלי סוף ולומר שהוא כל כך מחורבן אבל ממש חבל לו שהוא לא זה שכתב אותו בשבילי. האקס הזה היווה חלק לא קטן מהסיבה שעזבתי את מקום העבודה אליו חזרתי והסיבה להרבה טעויות אחרות.
אני עובדת שוב ימים מלאים, בלי דקה מנוחה. אני עובדת ולא מצליחה שלא לחשוב על מי שהייתי פעם ומי שאני עכשיו. ומה שמדהים אותי זה שבדיוק כמו שאני לא יודעת מי אהיה בעתיד, אני עדיין לא לגמרי יודעת מי אני עכשיו ומי הייתי.