ביומיים האחרונים פנו אלי שלושה. שלושתם היו לחלוטין לא בשבילי. אתם יודעים מה? אני אדייק. אני הייתי לא בשבילם. הראשון לא סופג כאב בכלל, השנייה סטרייטית והשלישי לא מתעסק עם נשים בזוגיות.
לי היה ברור, הם פנו אלי סתם, בלי לקרוא אותי, קורה. כל פעם שפונים אלי סתם אני שואלת "למה?" רק כדי לראות מה ימציאו הפעם, זה מצחיק אותי.
בשלושת המקרים הנ"ל קיבלתי תשובה שהבהירה לי היטב שהם כן קוראים אותי. אפילו ממש. ואז הבנתי! הם רק רוצים לשוחח. כמה נפלא. יש פה כאלה שלא רוצים ממך כלום ועדיין פונים.
ואז טעיתי!
הראשון היה בטוח שאני רק מפנטזת על כאב ולא מממשת אז הוא "מתאים", השנייה הצליחה לפספס שמיניות היא חלק בלתי נפרד ממני וחשבה שהיא תוכל "רק לקבל חינוך" (ולא לגעת בי/לענג אי פעם) והשלישי טען שאני משלה.
אז כן, ברור לי שהבעיה היא לא בי (כמובן) אבל כל כמה זמן, לאחר אינטרקציות כאלה, אני תוהה. אני באמת מפספסת משהו בכתיבה שלי? אני לא מספיק ברורה? זה נשמע כאילו אני מדמיינת ומפנטזת ולא באמת חלק מזה?
מניחה שהתשובה טמונה בקורא ובמה שהוא רוצה להבין.
