הגעתם אלינו הביתה, את והוא.
ההכנות בעיצומן, מסדר את השולחן כפי שרצית, מכין את האוכל שרצית. אישתי מתארגנת, היא במקלחת ואני מנצל את הזמן לבצע עוד בקשה שלך וקושר את הביצים שלי עם חבל דק. ביקשת שיהיו נפוחות, למען האמת דרשת. נזכרתי בפעם הראשונה שקשרת לי את הביצים, זה היה מממ מטורף.
הייתי מנוע מגמירה 4 ימים לפני, זה היה בפגישה הראשונה שלנו, לא מתוכנן, ספונטני, כאב, עם גומיה לשיער, 3 ליפופים ונשארתי כך יומיים.
״לא ככה...״ אומרת אישתי שבדיוק יצאה מהמקלחת ומהדקת יותר, ״היא אמרה לך שהיא רוצה ביצים נפוחות״ אני רק מביט בה, שותק, מבט קפוא והיא ממשיכה להדק, עיניה לא יורדות ממני, קשורות בעיניי ואני נזכר ביום בו סיפרתי לה עליך, דמיינתי וקיוויתי אבל לא האמנתי שתצליחי להזנות אותה כך.
״תחשוב טוב, לא תהיה דרך חזרה״, זה מה שאמרת לי לפני ואני בלי לחשוב פעמיים בכלל, רק חיכיתי להזדמנות לדבר איתה. זה התחיל מהכרות רגילה, מאוד קלילה, לאט לאט השיחות התעמקו, נשאבו אל תוך הלילה, היא הפכה לדומיננטית בבית בזכותך, עם הזמן הרגשתי את זה, את הביצ׳יות שיוצאת ממנה, השלב השני היה שאם הייתי רוצה לגמור הייתי כבר יודע שיהיה עלי לשתות את הזרע שלי ומפה המרחק לגברים אחרים לא היה ארוך.
יום אחד, אחרי שיצאה איתך, היא פשוט סיפרה לי שגבר אחר ירד לה, היא אמרה את זה בטבעיות, כאילו סיפרה לי שפגשה מישהו מוכר, הייתי המום, קפוא והכי גרוע... הייתי מיוחם.
נשארנו חברים מאוד טובים, נשארנו גם אוהבים, אבל ככה רציתי את זה ואין דרך חזרה, גם אם לפעמים אני קצת לא רוצה את זה.
הפעמון בדלת מצלצל ואני בהתרגשות חיי, לא יודע איך לעכל, רוצה לברוח, להעלם, אבל יודע, יודע שאין דרך חזרה.
אישתי, בחצאית קצרה, גרביוני רשת, עם חולצה לבנה מכופתרת שבחלקה התחתון יש קשירת פרפר שחושפת את הבטן שלה הולכת לכיוון הדלת ופותחת אותה, הלב שלי על מאתיים.
היא מחבקת אותך ארוכות, לוחצת את ידו, הוא בנוי טוב ואני בכלל לא בעניין של להחמיא לגברים...
כולכם נכנסים אני נושק לך לשלום ולוחץ את ידו.
מי שהיה רואה מהצד היה חושב כי על פניו זהו מפגש רגיל בין חברים, אף אחד לא היה מעלה בדעתו לאן הערב הזה יכול להוביל. אנחנו כולנו מעשנים במרפסת, עם שתיה, מדברים קצת על החיים, שיחה רגילה, מחליפים מבטים, בוחנים את שפת הגוף, אני מדליק ג'ויינט, אנחנו צוחקים, משועשעים, ״אני הולכת לבדוק אם האוכל בתנור מוכן״ אומרת אישתי ונכנסת פנימה למטבח, היא נכנסת ופוסעת לכיוון המטבח ואני רואה את האחוריים שלה, היא מטריפה אותי האישה הזאת.
״לך תעזור לה״ את אומרת לו, ״היא בטח צריכה עזרה״. את מביטה בי כשאת ממשיכה את המשפט והוא קם, הבליטה בחלציו נראית בבירור והוא מתקדם לעבר המטבח, דואג לסגור את חלון המרפסת כך שלא אשמע כלום.
״גרוע מאוד שלא חשבת לקום לעזור לאישתך לבד״ את אומרת לי ואני ספק מחייך ספק נעלב. ״באמת לא חשבת לקום לעזור לה?״ שאלת, אני שותק, רק מביט בהם מבעד לזכוכית מסדרים את האוכל בשולחן, מדברים, מצחקקים, מפלרטטים ואני, לא שומע כלום, מנסה לקרוא שפתיהם, להבין.
״משגע אותך, נכון?״ את שואלת מתלוצצת ״כן״ אני עונה לך עם מבט מושפל ״מאוד״
-״תישאר כאן״ את אומרת לי ״תעשן עוד ג'ויינט ורק אז תיכנס״ את ממשיכה תוך כדי שאת קמה לכיוונם. הפעם את משאירה חריץ קטן ולא סוגרת את החלון עד הסוף, שאשמע.
את חיית טרף, באת לצוד, את מתקדמת למטבח בצעדיי ליידי, קול פסיעות העקב שלך נשמע בחדרי ראשי כניפוץ טיפות מים בסלע בתוך עולם של שקט ומלא הדים, כל צעד וצעד מרגיש לי נצח ואני מתפלל שאעמוד בזה.
הגעת, תפסת את אישתי ובמשיכה אחת פתחת לה את החולצה וקרעת את כל הכפתורים. את מלטפת, את צובטת, את עדינה, את אלימה... מושכת בשערה ומנשקת בעדינות, פטמותיה זקורות, מלוטפת בארבע ידיים ואני, אני כבר מעושן, נכנס פנימה, מרגיש איך הביצים שלי מתפוצצות מהמראה שראיתי עכשיו, זה כבר לא סיפורים. זה אמיתי, מול עיניי.
״תראי את בעלך״ את אומרת לה תוך כדי שאני פוסע בצעדים מהססים אל פינת האוכל ״האפס הזה לא מספק אותך שאת צריכה גברים אחרים״.
״מי? הסמרטוט הזה?״ עונה לך אישתי וצוחקת, אני רק משפיל מבט במבוכה ומתיישב.
את צוחקת ממה שאמרה לך ומלטפת את שיערי, ספק מושכת ומתיישבת בראש השולחן סמוך אלי, ממולי אישתי ובצד ימין שלה בן הזוג שלך, שבא לבעול את אישתי.
אנחנו יושבים, אוכלים, מבחינתכם כאילו כלום לא קרה ואני, שבוהה בשדיה של אישתי שניצבים למולי , כאילו הייתי נער בוסר שמעולם לא חווה גוף של אישה מביט בהם, המום, נסער.
״איך הייתה ההצגה?״ את שואלת אותי ואני קצת נבוך מלענות ולהפתעתי אישתי מתחרמנת מזה.
״תענה לה״ היא אומרת לי.
״שאלתי, איך הייתה ההצגה?״ את חוזרת בטון מוכיח יותר.
״מגרה״ אני מגמגם.
״אתה אוהב לראות ככה את אישתך?״ את מקשה.
״כן זה... מגרה אותי״ אני עונה.
״אתה יודע למה זה מגרה אותך״? שואלת אותי.
״לא יודע, פשוט מגרה״ אני עונה לך עם עיניים מושפלות
״כי אתה אפס״ את אומרת ונשענת על השולחן.
״כי אתה גבר שלא מסוגל לספק את אישתו״ את ממשיכה.
״אתה לא יודע מה היא אוהבת, אתה לא יודע איך לעשות לה טוב.״ את אומרת בשקט ואני לא יודע איפה לקבור את עצמי.
״תסתכל עליה״ את מצביע לעברה ״תסתכל כמה היא סקסית״ את מלטפת את שיערה ״תסתכל כמה מינית היא, היא לא זקוקה לך, מה היא צריכה מסכן כמוך?״ אני מנסה ליישר מבט לאישתי כאילו אומר לה ״תצילי אותי״ אבל שום קול לא יוצא מפי. היא מביטה בי במבט קפוא ובשדיה החשופים.
כמעט בתזמון מושלם הוא מתחיל לאונן אותה, בלי הרבה הקדמות, ידו מתחת לחצאיתה והוא משחק לה בתחתונים.
היא רטובה, אני רואה בעיניים שלה שהיא רטובה, אני מכיר אותה. עינייה לא זזות ממני, אותו מבט קפוא, היא לא גונחת, היא נאנחת מבפנים, יש דממה באויר, אחרי מה שאמרת, כנראה שהתחיל השקט שלפני הסערה, היא ממשיכה להביט בי, מדי פעם עוצמת עיניים לשניה ואז שוב חוזרת.
את מצטרפת אליהם, מנשקת אותה, מגרה אותה.
מלטפת.
הוא מוריד את התחתונים ממנה, דוחף לה אצבעות, מניע אותה קדימה ואחורה. היא גונחת, היא שברה את השקט, היא צורחת כאילו אני לא פה.
״יותר חזק״ את פוקדת עליו ״יותר מהר״ היא דוהרת על הכיסא, היא שברה את השקט והסערה מתקרבת.
את מושכת בשערה, את קוראת לה זונה, את נושכת את שפתיה ונעמדת מעליה, היא רועדת מלטפת לך מעל המכנסים.
את מסתובבת לעברי, נזכרת בקיומי, ״תתפשט!״ ואני מוריד בגדים.
״תעמוד״ את מושכת בקצה החבל שנשאר ומניעה אותי דרכו. מושכת חזק ואני צורח.
״אפס! בן זונה אפס״ אישתי צורחת וגונחת, היא מנשקת אותו, הוא מרים אותה עליו, הוא חודר.
כל העולם שקט לי... הוא מזיין אותה... כל החלל צרחות וגניחות ובתוך ראשי יש שקט מופתי... כאילו העולם עצר לרגע...
״אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו, נכון?״ את שואלת בשקט, כמעט בלחש, תוך כדי שאת קצת מושכת בחבל ומלטפת לי את הביצים, מסתכלת עליי ואני מנסה להסיט את עיניי מעינייהם.
״אני לא יודע״ אני אומר בקול חנוק.
״בעלי הולך לזיין את אישתך, כל הלילה, ואני הולכת להתעלל בך.״ את אומרת לי באותו לחש מרעיד.
״בוא אחרי כלב״ את מושכת אותי עם החבל לכיוון חדר השינה ואני בזווית העין רואה איך הוא מעיף ביד אחת את כלי האוכל מהשולחן ומשכיב אותה עליו, אני שומע את הכלים מתנפצים על הריצפה, אני שומע אותה גונחת צורחת...
״סוף סוף אוכל להשאיר עליך סימנים.״ את אומרת בקול מגחך שהופך לרציני ״אתה יודע שאם אתה נכנס לחדר לא תיהיה דרך חזרה.״ את אומרת לי ומשחררת קצת אחיזה מהחבל.
״כבר מזמן אין דרך חזרה״ אני משיב ומנגב דמעה שזלגה מעיניי.
