בשבועיים האחרונים קורים דברים בעבודה שמערערים אותי, מאוד. יש תהליכים מתחת לפני הקרקע שיכולים להסתיים בכל כך הרבה דרכים וכל שינוי שיקרה ישפיע עלי ישירות בדרכים שונות.
אופי הקשר שלי עם הבוסים שלי גרם לכך שאני היחידה מהעובדים שמעורבת בכל התהליך, ההתרחשויות, הם חולקים איתי מחשבות, אפשרויות, תהליכים. אני יציבה מאוד מולם, גם כשאני אומרת במפורש שאני קצת חוששת למקום שלי. אני אומרת זאת בפנים רגועות, שלוות ובפנים סערה.
אני לא רגועה במצבים שכאלה, מקומות בהם אין לי אפשרות לפעול, להשפיע. לשבת ולחכות למשהו שלא תלוי בי מוציא אותי איפוס. אני רוטטת מתסכול.
שלושה אנשים שונים אמרו לי אתמול שזה מדהים כמה אני רגועה, שזה מוזר לחשוב מה קורה בתוכי ולראות פנים שלוות. וזה שוב נגע לי (בדרך קצת שונה, אבל נגע) במקום הזה של הכעס. של להכיר את עצמי מספיק בשביל לדעת שאם אני רוצה לשלוט בעצמי אני חייבת לסעור בשקט, בעדינות.
