פעם זלזלתי בבנאליות, בהוראות תפעול. החלק המתיימר שבי זלזל ב:"לכי בלי תחתונים", "תכתוב על הירך שלך שאתה שלי ולך ככה לעבודה". ראיתי בזה משחק, התעסקות מיותרת, משהו משטח.
עם הזמן הבנתי שיש דברים שמנכיחים שליטה, שייכות. שהוראות וביצוען, לא משנה מה הן, משאירות אותי בראש של מי ששלי ומאפשרות לאותו אחד להראות שייכות.
כשרק התחלתי את דרכי, עם הנשלט הראשון, הייתי ממציאה כל מיני מטלות מטופשות (מאוד) רק כדי לבחון אם הוא באמת יגיד "כן". לא שאבתי מזה הנאה ברמה הרגשית, זה היה יותר כמו ללמד את עצמי מה מותר ומה אסור. היום זה אחרת, היום הבקשות המטופשות שלי מסבות לי עונג.
היום כשאני חושבת על לשלוח מישהו לקנות לעצמו גרביונים, ליום יום, לעבודה, אני מחייכת. אני מדמיינת את המבוכה שלו ומחייכת. אני מדמיינת אותו מתיישב וקצת לא נוח לו ומחייכת. אני מדמיינת אותו הולך להשתין ונזכר ברגע האחרון שעדיף לו, כנראה, שלא להשתמש במשתנה ומחייכת.
היום אני חושבת על מטלות מטופשות, בנאליות, ילדותיות.
ומחייכת.
