יש כאלה שאני מעוררת בהם רעב, יש כאלה שאני מעוררת בהם כעס, יש כאלה שאני מעוררת בהם תשוקה, געגוע, תסכול, סלידה. אני מעוררת הרבה דברים בהרבה אנשים.
בו עוררתי את הדחף לכתוב, וזה בין המשמחים בעיני.
לא אני כתבתי, אבל קיבלתי אישור לפרסם.
זה מה שגרם לו לכתוב https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=619355&blog_id=56785
"למה?"
אני נעצר לפני שאני עונה. אני משתדל לעשות את זה הרבה מולה.
"היה לי יום קשה. בבקשה, אני צריך. אני חרמן."
"אתה לא חרמן, אתה מגורה. אני חושבת שדיברנו כבר על בוטות. הוספת לך עוד יום של הימנעות."
אני מנסה להתחנן יותר, לנסות לשכנע. עבר כבר שבוע, ובכל יום היא רצתה שאגיע לקצה. זה כואב. נשאר עד מחרתיים, כשנפגש.
אנחנו נפגשים, היא שואלת אם זה עדיין מציק.
היא מציעה לי להכניס את הקטן למים עם קרח ("זין" הוסיף לי עוד יומיים בסיבוב האחרון, "הקטן" זה אחד השמות שהיא החליטה עליהם),
היא אומרת שזה ירגיע. אני אומר שאני מעדיף להירגע בדרך אחרת, היא מזכירה לי שהיא לא שואלת.
זה כואב. אני מתפתל, אני רוצה להוציא. עכשיו אני שואל "למה?". אני רוצה לגמור, זה לא הוגן, זה כואב, זו התעללות.
"למה אתה מתעסק בדברים קטנים? אתה יודע שאסכים לך לרדת לי אחר כך, אתה גם יודע כמה אתה רוצה את זה. למה אתה לא רוצה להעניק לי את זה? את הכאב, את האיפוק שלך, תשאיר עוד קצת."
אני מחזיק מעמד עוד כמה שניות מבלי לענות לה. "ילד טוב. אתה יכול להוציא." היא מלטפת לי את הראש ואני כבר פחות חושב על כאב.
"נרגעת קצת, לא? אני חושבת שעוד שבוע קטן עליך."
"תודה."
בבקשה (: