יש דברים שנותנים לך מעין כאפת איפוס. משהו שקורה שאומר לך "תתעוררי על עצמך, לא פה את רוצה להיות". אצל רוב האנשים (כך לפחות נראה לי) זה קורה כשמגיעים לתחתית, משהו קשה קורה ופוף, מתעוררים.
אצלי זה תמיד מגיע כשמשהו טוב קורה. זה כאילו שאני אומרת לעצמי "תראי מה זה, קיבלת X, השגת את זה. איך ייתכן שבשאר הדברים את מוותרת לעצמך?".
ואני צודקת, כמובן. אני לא צריכה לוותר לעצמי. אני צריכה לקחת את עצמי בידיים, להראות לי את כל ההצלחות ולפעול לעוד כאלה. כי ככה זה אצלי, כשאני משיגה משהו אני מבינה שאני יכולה (כמעט) הכל.
כבר ארבעה ימים שאני מציקה לעצמי, ארבעה ימים בהם אני מטיחה בי כל מה שלא עשיתי, שוויתרתי עליהם כי היה לי קשה. כי חששתי להיכשל וגרוע יותר, אני חוששת להצליח. זה קל לפעמים להיות במקום בו אני אומרת "אני לא יכולה".
כבר ארבעה ימים שאני עושה כל יום משהו אחד שיחזיר אותי למקום בו אני קובעת עלי.
המשקל אומר לי דברים קשים, אני לא מוכנה להיות במקום הזה שוב. אני לא אחזור לשם. אני קובעת עלי.
אני מתעייפת מהר יותר, פחות בכושר. אני לא מוותרת לעצמי. אני קובעת עלי.
הפרעת הקשב שלי מתפרעת, עושה בי בלאגן ואני חושבת שאני רוצה ללמוד. אני אדאג לטפל בזה. אני קובעת עלי.
התחלתי תהליך של טיפול והנחתי לזה כי זה היה קל יותר, זה כנראה יפגע בי. אני לא אתן לעצמי לוותר. אני קובעת עלי.
והדבר הכי טוב זה שאת הסטירה הזאת, באחורה של הראש, זאת שהעירה אותי. אני נתתי לעצמי.
