יש ספר שנקרא "המינוטאור יוצא להפסקת עישון". הספר לא רע, אבל גם לא מאוד טוב. הוא חביב.
הדמות הראשית שם היא (נכון, חכמים שאתם) מינוטאור. הוא חי בעולם רגיל, עם אנשים רגילים, עבודה רגילה ובעיות (מן הסתם) קצת פחות רגילות.
אני זוכרת שכשקראתי את הספר בפעם הראשונה קצת ריחמתי עליו, על כך שאנשים מגיבים להיותו מינוטאור, שהם לא מצליחים להתעלם מזה. כשקראתי את הספר שוב, לא מזמן, הבנתי שזה דווקא יפה. שככה אני חושבת שצריך להיות. שלא טוב להתעלם משונות של אדם, כי כשאתה מתעלם ממנה אתה מתעלם מחלק ממנו, מחלק שמשפיע לא מעט עליו כאדם.
הם אמנם חוששים ממנו, לועגים אבל חלק גם סקרן, מנסה להבין, להכיל, לעזור.
הייתי עם אחיינים שלי היום ליום כיף. ראינו גבר מבוגר, מעל שבעים לדעתי, לבוש בצורה נשית מאוד, הומסקסואליות מוחצנת, "מוגזמת".
אחיין שלי שאל אותי אם הוא מתלבש ככה כי ככה יפה בעיניו או כי הוא רוצה שיראו אותו. ואני עניתי שאני לא יודעת, אני לא מכירה אותו. אחותו אמרה לו שלא יפה לצחוק עליו והוא ענה: "אני לא צוחק, אני מנסה להבין."
ואני חשבתי על המינוטאור. ועל זה שככה צריך להיות. לא להעמיד פנים שהשונה כמו כולם, אלא להתייחס לזה ולנסות להבין.
