צהריים, קצת מוקדם מידי לאלכוהול, אבל הפגישה היא במוזיאון וויסקי והציעו לי כוסית כי הוא יאחר. אז הסכמתי ועכשיו אני ממתינה.
נוח לי שם, האווירה מעט אפלולית, מלא בקבוקי וויסקי ואני מחליטה להמתין ולא לעבוד לבנתיים. אני מניחה את הטלפון, לוגמת ובוהה בכורסא מולי.
היא רחבה, מכובדת כזאת, אני יושבת על אחת זהה, היא גם נוחה.
פתאום אני מדמיינת גבר עליה, סתם דמות, לא מישהו מסויים. אני מדמיינת אותו יושב, רגליים מעט פשוקות, כפות ידיים מונחות על הירכיים, גב זקוף ומבט מעט מושפל.
הוא מונה בפני דברים. מונה עובדות על עצמו. מספר לי מי הוא.
זאת לא שיחה, אני שותקת ולוגמת והוא מדקלם. מרגע לרגע הרווחים בין המשפטים שלו גדלים, הוא מחפש מידע נוסף לפרוש בפני. עם הזמן נגמרים הדברים השטחיים והוא נוגע בפנטזיות, בצרכים, בחוסרים. הגב שלו מזדקף קצת יותר, הידיים מתאגרפות על הירכיים והמבט מתחמק משלי.
אני לוגמת ומקשיבה.
בשלב מסויים הוא עוצר ומסתכל עלי במבט מייחל.
אני מפשקת רגליים, מפשילה שמלה, מהנהנת עם הראש והוא יורד אל בין רגלי.
אני לוגמת, מסתכלת על הקיר שמולי ונאנחת.
כן, זה מטושטש, תנסו אתם לצלם ישר כשאתם מדמיינים מה שאני מדמיינת.
