הייתי ילדה חכמה. קראתי מוקדם, כתבתי מוקדם, הבנתי מהר, פתחתי דעות מוצקות ומנומקות היטב (שהשתנו עם הזמן, כמובן) בגיל צעיר.
ילדה חכמה, אולי אפילו בין חמשת המוצלחים בבית הספר היסודי. עוד לפני בית ספר אובחנתי כמחוננת (אני טוענת שזה עבר לי (: ) ואובחנתי שוב, בכיתה ב'. הורי תמיד נתנו לי להתקדם בקצב שלי, קצב איטי. כשרציתי את פרוייקט המחוננים, הלכתי. כשלא רציתי, אמרו שאני לא חייבת.
כשהתחילו ללמוד אנגלית ואני רק דיברתי, סרבתי לקרוא ולכתוב, הניחו לי. בחטיבה העבירו אותי לבית ספר קיבוצי, בעכו החטיבות לא היו טובות מספיק. גם שם הניחו לי, גם שם קוטלגתי כ"החכמה" (אחרי שקיטלגו אותי כילדת חוץ והתנהגו אלי בנבזות, לצערי). בכיתה ח' המורה שלי לאנגלית הבינה שאני לא יודעת לקרוא ולכתוב, כמעט כלום. הצלחתי שאף אחד לא ישים לב לזה. היא ערבה את הורי, שהופתעו, ונשלחתי לאיבחון. התגלו לי כמה ליקויי למידה, תפיסה כמותית ורכישת שפה. אבל אני חכמה, אז החלש שלי היה חזק משל אחרים. את הפרעת הקשב עדיין לא זיהו. בכיתה ט', במקרה, התגלה לי שאת מבחני המחוננים בכיתה ב' לא אני עברתי, המחנכת שלי עברה. היא קיבלה את הגליון שלי ותיקנה את מרבית תרגילי החשבון, כאמור - דיסקלקולית. בתיכון למדתי בפנימייה, הכי טובה שהייתה אז. בית ספר שלם של "חכמים יותר מכולם", דפוקים באותה המידה. השנה וחצי הטובות בחיי והמשמעותיות.
עזבתי באמצע י'א.
את לימודי השף סיימתי, את המבחנים לא עשיתי.
את לימודי הפסיכולוגיה עזבתי באמצע סמסטר א'.
את לימודי הפקת האירועים הפסקתי, אני בכלל לא זוכרת באיזה שלב.
בכל אלה (פרט לתיכון), בדקות הראשונות, קוטלגתי כ"החכמה".
אף פעם לא אמרו לי שיש פוטנציאל לא ממומש, לא כי לא האמינו בקיומו, אלא כי הגעתי רחוק (יחסית) למרות כל זה.
ניהלתי הוסטל טיפולי, הקמתי עסק משלי, בניתי תכניות התנהגויות, העברתי חוג בישול טיפולי (שאני בניתי), הקמתי מסעדות, ניהלתי אחרות, פיתחתי מחלקה מכניסה במיוחד במקום העבודה הנוכחי.
הבוקר שוחחתי עם אמא שלי, חלקתי איתה את החששות שלי מההחלטה להתחיל ללמוד השנה, את הסקרנות (והפחד שכלום לא יתגלה) מתוצאות האבחונים שאני עושה לראשונה בחיי.
היא הקשיבה, תרמה מהנסיון שלה, תמכה ואמרה שהיא לא מודאגת, שתמיד הגעתי הכי רחוק שאני יכולה, למרות המגבלות.
ואז, בסוף, היא אמרה: "את יודעת, תמיד נראית כאילו הכל קל לך, שאת מסתדרת לבד. סליחה שלא שמנו לב שקשה לך".
אני חושבת שהיא דמעה.
אני סולחת.
