half-way contempt

אני מחליטה ללכת ברגל הביתה. זה קורה לא מעט, אני מתעלמת מאיפה שאני נמצאת ומתחילה ללכת. הפעם זה היה ממרכז אבן גבירול.
אני מחליטה ללכת הביתה וכדי שלא אשבר באמצע אני הולכת מאיפה שאין אוטובוסים. למעשה, יש רק בתים, אין לי מושג מאיפה הלכתי.
אז אני הולכת לי, האויר נעים, הראש שלי סואן ופתאום יש לי פיפי. ויש רק בתים ואין אוטובוסים. וממש, אבל ממש יש לי פיפי, אז אני מחליטה לחזור לאיפה שיש אוטובוסים ועולה על אחד. לכיוון הלא נכון.
כשאני מבינה את זה אני מחליפה אוטובוס וממש יש לי פיפי. והאוטובוס נתקע.
הראש שלי כבר לא סואן, יש בו מחשבה אחת. פיפי.
אני אומרת לעצמי שאכנס לאיזה בר/מסעדה/מקום עם אסלה ולא נעים לי. סתם ככה בלי לקנות כלום.
וממש, אבל ממש ממש ממש יש לי פיפי.
ואז אני חושבת שהלוואי והייתי יכולה לשלוח הודעה לרווק התל אביבי המאוד פנוי מבחינת זמנים שאין לי שאומרת: "בוא, קח אותי לעשות פיפי. או שפשוט תבוא ותפתח את הפה".
חושבת ועולה על מונית הביתה.
מזמן לא שמחתי כל כך לראות אסלה.
עכשיו הראש שלי שוב סואן.