רוב מי שאני מכירה מתלוננת על כך שהסרת שיער בלייזר זה כואב, אפילו מאוד.
לי זה נעים. אפילו ממש. אני יוצאת מחייכת.
זה מתחיל מהמיטה הנוחה, האור, המוזיקה הרגועה.
היא מפשקת לי את הרגליים בעדינות, מגלחת את מעט השיער שיש (אם יש), מורחת ג'ל קריר ונעים ומעבירה את הראש של הלייזר. ואז זה מתחיל, פולסים קצרים של חום, המוט עובר על החיבור של הרגל והמפשעה ואני מצטמררת מעונג, עובר על השפתיים ואני מתמתחת. המטפלת נעימה, מנומסת, הרבה "סליחה" ו"בבקשה" ו"אפשר?".
הלייזר מפסיק והיא מנקה אותי. היא מעבירה מקלון על מנת לאסוף את שארית הג'ל וזה נעים, כמעט כמו הרגע אחרי, בו היא מנגבת אותי בעדינות על מנת לספוג את שאריות הג'ל. היא עדינה, יסודית, אני מרגישה כאילו היא מכינה אותי, מטפחת.
ואז עוברים לבתי השחי, אותו התהליך בדיוק.
ובסוף )כשהיא משאירה אותי להתלבש בחדר) שנייה אחרי שהיא שואלת: "את בסדר? צריכה משהו?" אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שבא לי נשלטת או נשלט שיודעים להסיר שיער בלייזר. פשוט כי תמיד מתחשק לי לענות: "רגע, את בטוחה שאני נקייה לחלוטין? נראה לי שכדאי שתבדקי עם הלשון. נתחיל בין הרגליים, כשאגמור נעבור לבתי השחי".
אבל היא לא, אז אני אומרת תודה.
ומשאירה טיפ שמנמן.
