אחי הגדול חזר הביתה מדלעת אחרי יותר מחודשיים שהם לא יצאו, לבנון סערה והיה עוצר יציאות. הוא נכנס הביתה, עייף, שבור וזורק לי: "מחר תבואי איתי להופעה של ערן צור, הגיע הזמן שתכירי אותו" והולך לישון.
הגיע מחר ואני מצטרפת אל אחי ושניים מחבריו להופעה בסיטיהול, מועדון שהוא בית. על הבמה עומדת תופעה, הקול שלו, ההגשה, המילים. אני רוטטת, אהבה ממבט ראשון שקיימת עוד היום.
ערן צור מתחיל שיר נוסף ומאחורי נעמד אחד החברים של אחי ואומר לי: "תקשיבי למילים, אני חושב שגם את קצת פרח שחור". נכון, זאת שורת התחלה מטופשת מאוד אבל אני הייתי ילדה (בת 17) מהפרברים (עכו) ומאחורי עמד בחור מבוגר ממני (20) מהעיר הגדולה (כפר סבא) ואני, באותה השניה, נדלקתי עליו. הימים עברו, הוא הבליח אצלינו בבית לעיתים רחוקות ואני הסמקתי כשהוא חייך אלי, כל פעם.
עברו שנים, אני יושבת בבר הביתי שלי בתל אביב, עם גינס וספר ופתאום שומעת: "שלום לך האחות הקטנה של שםמשפחתי". אני מרימה את הראש ומשהו זז בתהומות הזכרון, אבל אני לא מזהה. אני מחייכת ואומרת שבתעודת הזהות כתובים שני שמות אחרים והוא צוחק ועונה: "צודקת, אני לא זוכר איך קוראים לך, אני קראתי לך פרח שחור". בום. אני מזהה.
אני מציעה לו להצטרף לקצת, הקצת נהיה הרבה ובסוף השיחה אני אומרת לו: "אתה יודע, היה לי עליך קראש מטורף", הוא מחייך ועונה שהוא ידע ושגם לו. אני מופתעת ושואלת אותו למה הוא לא עשה כלום והוא עונה: "הייתי בדלעת, אנשים לא הפסיקו להיפצע ולמות, אחיך היה רוצח אותי אם הייתי מת לך. חוץ מזה, מספיק שחשבתי שאת פרח שחור, לא רציתי שגם תנבלי".
אני מחייכת חיוך שיכור ואומרת לו: "אתה כבר לא בדלעת." והוא עונה: "צודקת. אבל אני פרח נבול."
הוא מחבק אותי לשלום ולוחש לי באוזן: "נכון שהפכת להיות פרח משוגע?"
