היה לי לילה קשה, זה גם מה שרץ לי בראש כשהתחלתי לרוץ, על זה גם תכננתי לכתוב.
ואז יצאתי לרוץ. זה בפני עצמו מספק, מנובמבר לא רצתי, מדצמבר אני מבטיחה לעצמי לרוץ. אז רצתי, לא הרבה זמן ולא מהר, אבל רצתי. וירד גשם, בשביל לשמח אותי קצת, כנראה.
הגיע השלב בו האפליקציה מורה לי להאט, כי סיימתי, אז אני מאטה ונראת ספק מרוצה ספק באלילמות. אני מתרכזת במוזיקה (ספוטיפיי איכזב הפעם) כשאני מרגישה טפיחה קלה על הכתף. אני מסתובבת בבהלה ורואה גבר ואישה בבגדי ריצה. וטוטו. כן, חצאית כזאת. אני שואלת "כן?" בחיוך מהול בחשש והיא אומרת: "זה לא נורא אם זה קשה, תצטרפי אלינו".
אני רוצה להגיד לה שכבר סיימתי, שזה לא כי קשה ומוצאת את עצמי אומרת "טוב". שניהם מחזירים את האוזניות לאוזניים ומתחילים לרוץ. אני עושה את אותו הדבר, בלי טוטו. בשלב מסויים אני כבר לא יכולה יותר, הם איפשהו לפני ואני לא אצליח למשוך את תשומת הלב שלהם. אני מסתובבת ללכת והוא בדיוק מסובב את הראש לכיווני. הוא מנופף לי לשלום ומחייך אלי, אני מתנשפת ומחייכת בחזרה. והולכת הביתה.
העיר הזאת מצויינת.
