זה לא זכרון, אלא סיפור, כזה ששנים אחר כך הופך להיות בדיחה משפחתית.
אני בת פחות מיום, אולי כמה שעות. לא מזמן אמא שלי הצליחה לפספס שיש לה צירים, למרות שהיא נמצאת בבית חולים ללידה וכמעט ילדה אותי מחוץ לחדר יולדות. הכל בסדר, אל דאגה, בסוף היתה מיטה, היו רופא ואחיות ונולדתי בלידה קלה להפליא.
ואז לקחו אותי ל.... לאן שזה לא יהיה שלקחו אותי, זה לא שאני זוכרת. כשהחזירו אותי להנקה הראשונה אמא שלי אחזה בי בחיבה, ליטפה, מלמלה מילות אהבה (נראה לי, כן? תנו לי להרגיש בסרט הוליוודי) ושניה קצרה לפני שהיא חיברה את הגייגר הרעבה אל מקור המזון שלה לחודשים הקרובים היא צעקה "גוועלד", טוב, היא לא, אבל היא כן הבחינה שזאת לא אני אלא תינוקת זרה.
הוזעקו האחיות שרצו במהירות אל חדר התינוקות וגילו ש... אופס, התחלפו הילדות. אמא שלי קיבלה את התינוקת של ההיא מהחדר ליד ואילו ההיא מהחדר ליד קיבלה את התינוקת של אמא שלי.
יום למחרת אמא שלי פגשה באותה השכנה מהחדר ליד וגילתה שאת הארוחה הראשונה שלי ינקתי בחדווה רבה (אולי החדווה הזאת היתה רמז לבאות) מאשה ערביה. הן שוחחו, החמיאו כל אחת לתינוקת של השנייה והלכו לדרכן.
מאז רצו שתי בדיחות במשפחה:
א. החיבה שלי לבגדים נוצצים, מבריקים, מלמלות וכאלה זה מהחלב (כן, סטיגמטי, אצלינו כל הומור מקובל).
ב. כשנמאסתי על ההורים, זה קורה עוד היום, היו מאיימים עלי שיחזירו אותי לאמא המינקת שלי.
שנים אחר כך, כשהיה לי חבר בדואי, ניסיתי לשכנע אותו לספר להורים שלו את הסיפור שלי בטענה שככה אולי הם יקבלו אותי למשפחה. לא עבד לנו.
(דברים ששועטים בי ואני עוד לא כותבת עליהם:
* יש גבול לתחושת חופש? או שתמיד נרצה עוד?
* לפעמים אני שוקת, מהפתגם ההוא עם הסוס והשוקת, אבל אני גם ההוא שמביא את הסוס.
* יצא לכם פעם לפחד מלאבד משהו שאתם לא בטוחים אם הוא נכון לכם?)
